לא רק פיגועים, העולם מלא קטעים שבירים שאנו חוששים להלך בהם. אך הם צצים מולנו ואנחנו צריכים ללמוד להתמודד עימם. גם שיחה על חרדות נוגעת בנו, מעירה פחד עתיק, שמחניק לנו ואנו מעדיפים לעתים להשאיר אותו רדום. אך דבר אינו הולך לאיבוד וכל כאב וכל חרדה דורשים את היחס, את ההכלה, את הביטוי. למרות שבדרך כלל אנו משתדלים להחניק ולבלוע, להסתיר. כי אולי אם נסתיר, הם ייעלמו. אך הם לא. הם צצים ברגעים מסוימים כשעולה דבר דומה. כשמגיעה סיטואציה דומה. הכוח והאמונה מובילים אותנו הלאה. אנו אוזרים כוח וממשיכים, מתחזקים ולא תמיד מביאים זאת לידי ביטוי. כי האדם יכול לשאת הרבה. אך לעתים נשברים. שוב. המשוררת דליה רביקוביץ':

"אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.

שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,

שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,

כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה" (קטע מתוך שירה של דליה רביקוביץ, "גאווה"). וחשוב לשתף, אך לא תמיד יש איך והיכן. המשוררים כותבים את רחשי ליבנו גם. ניסים אליעזר (1931-2018) אביה של המשוררת ורדה אליעזר המעידה עליו: "המשורר שאהבתי וזכיתי לשוחח ולקרוא איתו שירה הוא אבא שלי, ניסים אליעזר. יכולת הביטוי הלירית שלו גם בשגרת היומיום הייתה מופלאה בעיניי, וממנו למדתי שכל פרט שנוגע בנו או נמצא סביבנו יכול לרגש עד כדי שיר"

לְךָ הַשֶּׂכְוִי /ניסים אליעזר

- לָשִׁיר רָצִיתִי וְשָתַקְתִּי

לִנְשֹׁם רָצִיתִי וְנֶחְנַקְתִּי, מֻטָּל בּוֹדֵד בַּחֲשֵׁכָה,

בִּכְלוּב סָגוּר בְּחִשׁוּקֵי שִׂנְאָה.

בְּלֵיל סַעַר הוֹלֵךְ אֲנִי,

וְלִקְרָאתִי בָּא חֲלוֹמִי, צוֹחֵק, לוֹעֵג בְּנַקְמָנוּת,

צֵל אַכְזָר שֶׁל מְצִיאוּת.

וּמִשְׁתּוֹלֵל הֶחָלוֹם הַנּוֹרָא,

קוֹרֵא לַמָּוֶת בְּקוֹל תְּרוּעָה, וְאָנֹכִי כָּלוּא, גּוֹסֵס,

בְּזֶרֶם דָּם סוֹבֵב.

לְךָ, הַשֶּׁכְוִי, הַקּוֹרֵא כְּבָר חֲצוֹת,

תּוֹדָה עַל קוֹלְךָ הַנִּשְׁמָע בַּחוּצוֹת.

מִשֵּׁנָה אֶתְנָעֵר, בִּעוּתִים לְפַזֵּר,

אִתְּךָ עוֹד אֶחֱזֶה בְּשַׁחַר זוֹהֵר.

מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַחִיּוּךְ /ורדה אליעזר

מְחַפֶּשֶׂת לְאָן נֶעֱלַם הַחִיּוּךְ שֶׁהָיָה כָּאן בֵּינֵינוּ

הוּא הֵאִיר פָּנִים בַּהַבִּיטָם אֶל עֵבֶר

הָאֹפֶק שֶׁאָחַז בְּטֶנֶא תִּקְווֹתֵינוּ.

וְאוּלַי אַתֶּם, כֵּן אַתֶּם שָׁם מִמּוּל

רְאִיתֶם לְאָן פָּנָה וְנֶעֱלַם

וְאוּלַי אַתֶּם, כֵּן אַתֶּם שָׁם מִמּוּל

כִּבִּיתֶם אוֹתוֹ מֵעַל פָּנַי.

אֲחַפֵּשׂ לְאָן נֶעֱלַם הַחִיּוּךְ

גַּם אִם יִקַּח הַדָּבָר שְׁנוֹת דּוֹר

עַד יָשׁוּב וְיִקְרַב הָאֹפֶק וְכָל הַטּוֹב שֶׁאִתּוֹ.

תִּרְאוּ /ורדה אליעזר

שָׁמַעְתִּי אֶת פֶּתַח הַתִּקְוָה קוֹרֵא -

תָּבִיאוּ לִי שַׁכְפָּ"ץ, הִגִּיעַ יוֹרֶה.

לֹא בְּמַטַּח מַיִם אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה יַשְׁקֶה,

בְּמַטָּח שֶׁל עוֹפֶרֶת יְאַפֵּר אֶת מִי שֶׁבְּדַרְכּוֹ יִקְרֶה.

תָּבִיאוּ לִי שַׁכְפָּ"ץ תִּרְאוּ

הוּא כָּאן מְרוֹצֵץ וְרָץ

יפעת גדות, מתוך ספרה, "בתוך הרעש הגדול"

כוס קפה סדוקה

יָשַׁבְנוּ בְּבֵית הַקָּפֶה,

שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה.

טָבַלְנוּ עוּגַת שְׁקֵדִים

בַּקָּפֶה, וּמִישֶׁהִי אָמְרָה

מִלָּה, אוֹ שֶׁמִּישֶׁהוּ עָבָר

ופתאום היה

אֵיזֶה רֵיחַ מֻכָּר,

ופתאום היה

קר.

לֹא יְכָלְתֶּם לִרְאוֹת אֵיךְ תּוֹכִי

עָזַב אֶת בֵּית הַקָּפֶה

וְהֻשְׁלַךְ לַבּוֹר הָאֵימָה.

לגַמְתֶּם עוֹד לְגִימָה.

והּמַרְאוֹת שֶׁנִּצְרְבוּ

שֶׁל צִנּוֹרוֹת הַמָּוֶת שחצבו

שְׁבִילַי כְּאֵב אֶל הוורידים

הִתְעַרְבְּבוּ בַּבֶּהָלָה.

וָלֹא אָמַרְתִּי

אַף מִלָּה.

את הדמעות רוקנתי

אל תוך שק הכאבים

ופני נותרו שלוים

וְלֹא ראיתם אֵיךְ תּוֹכִי

הִתְעַשֵּׁת כָּל כָּךְ יָפֶה

כְּשֶׁקְּרָאתֶם לַמֶּלְצַר

וּבִקַּשְׁתֶּם עוֹד קָפֶה.

ציפורה בראבי /היה פיגוע

אֵימָה מְלַחֶשֶׁת בַּלֵּב

צְעָדִים מֵאָחוֹר

וּמַבָּט קוֹפֵא

אֶתְמוֹל הָיָה פֹּה פִּגּוּעַ

הַיּוֹם הַפַּחַד פֹּה

מְהַלֵּךְ

והנה קטע קצר מתוך "שיר משמר" של נתן אלתרמן לבתו, תרצה אתר:

שִׁמרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,

שְׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ,

שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְּיָדַיִךְ". לקבוצת השיתוף והתמיכה בחרדות בפייסבוק, כואב אבל פחות.