שורות אלו נכתבות, כשמהמרקע פורץ לעברי קול של אדם, הרואה עצמו מועמד להיות שר בכיר בממשלת ישראל, שתקום בעקבות הבחירות שתתקיימנה ב-1 בנובמבר. הקול חוזר ומשנן מחויבות לקדושת מיתוס הבעלות ההיסטורית של העם היהודי על כל שטחי ארץ ישראל. הקול חוזר ומשנן הבטחה למחויבות, שכל פינה בארץ בין הירדן והים תהיה חלק ממדינת ישראל. להבנתו, העיר חברון, בה נמצאת מערת המכפלה והעיר שכם, השוכנת אל מול הר עיבל והר גריזים, דינן כדין באר שבע ובני ברק. כואב לי לשמוע את הקול הבוקע מהמרקע. אודה שאני מבוהל, כי אני למעשה חש מגע עם קולו של הסמן המשיחי המשתולל לו באין מפריע במפלגות הימין והמרכז ההולכות וצוברות כוח בציבור הישראלי. קשה לי להשתחרר מאימת תחושת הכאב, כי העם שאני אוהב הולך שבי אחרי הקול שאני פוחד ממנו. כואב לי, שחלקים רבים מאוד בעם היקר לי מעריצים את הקול המשיחי, שאני רואה בו סכנה קיומית למדינתי - מדינת ישראל. אינני רואה היום כיצד אנחנו נחלצים מהסבך אליו נקלענו. במשך למעלה מ-50 כל ממשלות ישראל, מי יותר ומי פחות, עודדו התנחלויות יהודיות בלב לבה של האוכלוסייה הערבית הפלשתינית מכוח אותו מיתוס של קושאן ובעלות היסטורית על כל ארץ ישראל. ולצערי, הצטמצמו הכוחות, המתחייבים להיאבק נגד המיתוס הלאומני שהוא בעוכרינו. אודה, שמלווה אותי החשש שאנחנו לא תופסים עדיין את מלוא חומרת הסכנה הקיומית שלנו כתוצאה מבנית מיתוס הקושאן, שיוצר מציאות מדממת, בה אנחנו שולטים בעם הפלשתיני וכופים על החברה הישראלית הנצחת מציאות, הגובה מחיר דמים יקר. אני חרד, שגם אם נצליח להביא את מדינת ישראל לכך שהיא תשתחרר מהמיתוס, שניכס לתוכנו את כל שטחי המולדת ונחזור לגבולות 1967, ימשיך לחוג מעלינו רוח רפאים של מיתוסים אחרים שעדיין, לצערי, אנחנו שבויים בהם. לצד המיתוס שנבנה בחברה הישראלית בדבר בעלות על שטחי כל ארץ ישראל מזדקר לו בתוכנו האתוס, שמחייב להמשיך לסכל שילוב של המיעוטים הערבי. לצערי, יש בכוחה של מיתולוגיה זו לפורר את החברה. כי השימור של ישות אתנית נעולה על בריח ומסגר יוצר הדרה של האחר. הדרה זו אינה רואה כיצד אנחנו זורעים ונוטעים יום יום עוצמות של איבה כלפינו ואף מטפחים אותה. אני חושש, שההדרה של הזר עוד עלולה לגרום להתפרצות. אל מול התפרצותה השלטון יגיב בדיכוי בכוח הזרוע. והדיכוי עלול להיות מלווה באלימות קשה ובגבית מחירי דמים קשים. אני בכוחי הצנוע נאבק כדי שתרחיש כה קשה מעין זה לא יפרוץ, לכן אני שייך למחנה פוליטי של יהודים וערבים, שמסרבים להיות אויבים ומנסים להנחיל את המלים הפשוטות - אחווה יהודית ערבית. במציאות שכופה עלינו עימותים התובעים מחירי דמים, אני תובע בראש ובראשונה מעצמי, מעמי, לפני שאני פונה אל האחר. אני תובע שהלאומיות היהודית החולשת כיום על החברה כולה במדינת ישראל תזמין את האחר להיות חלק ממנה או להתקיים כרצונו בשוני מאתנו, בשוויון מוחלט, ולא להצהיר השכם וערב שהמדינה שייכת לרוב בלבד. כשם שרוב רובה של האוכלוסייה בישראל מתנגד להיות מיעוט במדינה אחת דמוקראטית מהירדן עד לים, הבה לא נהיה אנחנו המדינה המפלה בתחומיה כעשרים אחוז מאזרחיה, כי אימצנו נקודת מוצא שהם אזרחים זרים לא רצויים. על זהות-העל היהודית מוטלת לעבור תהליך של ישראליזציה פתוחה המייעדת עצמה לכלל אזרחי מדינת ישראל. ישראל חייבת לחתור למציאות של שוויון מלא לכלל האזרחים החיים בה. השוויון חייב לקבל את ביטויו לא רק במישור החומרי. השוויון צריך לקבל ביטוי גם במישורים תרבותיים. אנחנו חייבים לחתור להיות מדינה דמוקרטית רב תרבותית. כי בן המיעוט הערבי שחי בתוכנו יש לו גם הוויה תרבותית. יש להעניק לערבים אזרחי מדינת ישראל אוטונומיה ממוסדת ומוכרת לשימור וטיפוח תרבותם ושפתם. חוסנה של מדינת ישראל שלי לא יובטח בעוצמה צבאית, לא בנשק גרעיני ולא בחומות בטון בהן היא חוגרת את עצמה. חוסנה של מדינת ישראל יובטח אם תקשיב לקול הבוקע מספר הספרים-"טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב" (קהלת פרק ט', פסוק י"ח). חוסנה של מדינת ישראל שלי יובטח, אם היא תשכיל להגיע בראש ובראשונה להסכם שלום עם העם הפלשתיני, תשים קץ לכיבוש ותפנה מבטה ליום שלאחריו - בנוסף לשוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים החיים בתחומי מדינת ישראל היא תעניק להם אוטנומיה, שתשמור ותטפח את תרבותם וזאת בד-בבד עם מתן האפשרות להשתלב בתרבות הישראלית ההגמונית. מדינת ישראל שלי חייבת להישאר נאמנה למגילת העצמאות לפיה היא נועדה לממש "את זכות העם היהודי לתקומה לאומית", אך עם זאת היא חייבת לשמור על מה שחקוק במגילת העצמאות, שמדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". אני מאחל לעצמי לזכות לראות את חלומי קורם עור וגידים עוד בחיי.