אני חוזר ממלחמת לבנון לאחר שבועיים וחצי של שירות בעקבות צו 8, ומרגיש כמו מי שעבר חוויה של תקיפה מינית. מישהו ניצל אותי, את גופי ונשמתי כדי לספק את צרכיו האישיים. מישהו ניצל את התמימות שלי ואהבת הארץ והעם. מישהו ניצל את מאות אלפי התושבים שהסכימו לחיות חודש במקלטים כי חשבו שתיווצר להם מציאות טובה יותר.
מישהו ניצל את עשרות אלפי החיילים בסדיר ובמילואים שעזבו באחת את חייהם כי אמרו להם שהם עושים דברים חשובים. מישהו ניצל עם שלם המורכב מהורים, נשים, אחים וילדים אשר מסתובבים כאן כבר חודש טרוטי עיניים בין טלפון ל-סמס ורק מחכים לאות חיים מרגיע.
מישהו ניצל את בעלי העסקים והעובדים אשר ספגו מכה כלכלית אנושה שרבים כבר לא יתאוששו ממנה. בדיוק שהתיירות התחילה להתאושש, בדיוק לאחר שהחלה שוב צמיחה כלכלית, איך שהתחלנו להרים את הראש, מישהו החליט לכבות את האור.
מישהו ניצל את רוח ההתנדבות והסולדיריות החברתית העצומה שיש בעם הזה, את הנכונות של אנשי עסקים ואזרחים מהשורה לתת עוד מעצמם למען תושבי הצפון ולמען החיילים.
ניצלו אותנו בכדי לקדם אג'נדה אישית -פוליטית, כדי לשפר תדמיות, ולמען ספינים תקשורתיים. לדם הרב שנשפך יש מחולל, לכסף שלא יחזור יש אבא, לחלומות הרעים ורגעי החרדה יש אמא למלחמה המטומטמת הזו יש כתובת ברורה.
לפני כחודשיים נחטף גלעד שליט ובתגובה אינסטנקטיבית הם הוציאו אותנו למלחמת בזק בחמאס שלא הועילה בכלום. הקאסמים המשיכו ליפול, טובי חיילנו נהרגו, והחטוף לא הוחזר.
הם האמינו שאם החזרה הגנרלית נכשלה, אז הצגת הבכורה תצליח, ובהזדמנות ראשונה הם יצאו למלחמה חסרת שחר גם בצפון. אם הם היו חושבים לרגע, על משהו אחר מלבד תדמיתם, הם היו מבינים שאין טעם להכניס אותנו לתוך מגרש המשחקים של נאסראללה.
האמריקנים לא הצליחו לחסל את משגרי הסקאדים, אנחנו לא הצלחנו להעלים את הקאסמים, ובטח שלא את הקטיושות, אבל הם לא היססו לשלוח אותנו שוב למשימה חסרת סיכוי. מדי יום הם הגדירו לנו מטרה אחרת, ובאף אחת מהן לא הצליחו. לא הכרענו את החיזבאללה, לא הפסקנו את ירי הקטיושות, לא שיפרנו את ההרתעה, ובטח לא הצלחנו להחזיר את החיילים החטופים.
בשטח ראינו עד כמה לא היתה אסטרטגיה, ואם היתה אז היא שגויה מהיסוד. לאחר חודש של הקזת דם, חזרנו לאותה נקודה שבה התחלנו - מו"מ עתידי על החזרת החטופים, כוח יוניפי"ל בדרום לבנון וניסוח מעורפל באו"ם.
את זה היה ניתן "להשיג" גם ללא המוות של טובי בנינו. האנשים הטובים ביותר הלכו מתוך אמונה בקברניטים אל מוות מטומטם וצפוי מראש.
אפשר היה למצוא פיתרון אחר , רק לא ללכת בדרך אל כישלון ברור, שלא הצליחה בעבר ולא היה לה סיכוי גם בהווה. זה לא עניין פוליטי של ימין או שמאל, אלא זעקה כנגד כישלונם המוכח לנהל את המדינה.
שלא יעזו לגלגל את האשם לדרג הצבאי. הדרג הצבאי "הוקפץ" לתוך המלחמה ללא הוראות קבועות, והבלבול הרב ששרר אצלו חלחל בעוצמה גם אלינו החיילים הפשוטים אשר מדי יום שינו לנו משימות, והיה ברור שאין באמת יד מכוונת.
במשך שבועיים צעדנו לנו במצעד זקפה לאומי, וכמו המנהיגים שניסו להראות את עוצמת אונם, כך אנו נסחפנו אחריהם ואמרנו להם בסקרים שאנחנו איתם. רק לאחרונה מתחילה ההתפכחות.
לא יעזרו תמונות של אנשים חדורי אמונה המסמנים "וי" למצלמות. אנחנו הפסדנו ובגדול ומכל הבחינות. אנחנו נמשיך להתגייס כשיקראו לנו, ונמשיך לתרום כי המדינה הזו גדולה מסך מנהיגיה. בתמורה אנחנו לא מבקשים הרבה. רק את מה שהמציאות מחייבת. אנחנו רק מבקשים שמי שניצל אותנו ונכשל, ייקח אחריות ויתפטר.
אהוד אולמרט ועמיר פרץ, אל תחכו להפגנות ולוועדות - עשו את מה שהייתם דורשים מכל מנכ"ל כושל של חברה, או אפילו ממאמן קבוצת ספורט שלא עמד באף מטרה שהשיג לעצמו. התפטרו, ותצילו מעט מכבודכם.
