עוד בטרם נקברו אחרוני החללים של מלחמת אוסלו השנייה, שהרי כל בעיותיה וקורבנותיה של ישראל ב-13 השנים האחרונות מקורם בהרפתקה של פרס וביילין ששידרה לאויב כי הטרור משתלם, וכבר סערה הארץ בעניין משני כביכול: מכירת מניותיו של הרמטכ"ל חלוץ ביום פרוץ המלחמה.
אמת, הרמטכ"ל הוא אדם פרטי וככזה הוא רשאי לנהל את ענייניו הכספיים כראות עיניו. גם אין במעשהו משום עברה. יש במעשה ובעיתויו הרבה טעם לפגם, הרבה מן המקומם והמרגיז - ובשל כך סביר להניח שחלוץ ייאלץ לסיים את כהונתו בעתיד הלא רחוק. מכל מקום אסור שעניין משני זה יאפיל על חקירת הנושאים החשובים יותר הקשורים באופן ניהול המלחמה, הן בצבא, והן - בעיקר - בדרג שמעליו.
בפרשה זו נזעקה המערכת הבנקאית לנוכח הפגיעה בסודיות הבנקים ובחיסיון חשבונותיהם של הלקוחות, וגם הבנקים מן הסתם יבדקו את עצמם. במיוחד עתיד בנק לאומי לבחון מי הדליף את המידע וכיצד.
מה שלא נדון עד כה בפרשה הוא המניע, כלומר מה היתה מטרת ההדלפה. יהודה שרוני זכה להישג עיתונאי נדיר. אבל, הוא לא היה מגיע לכך לולא קיבל את המידע ממישהו שהיה מעוניין שהמידע הרגיש יתפרסם. ברור שמקור המידע איננו הרמטכ"ל או מי שחפץ בטובתו. מכאן שהמעשה נועד לפגוע ברמטכ"ל עד כדי אילוצו לפרוש, מה שככל הנראה יקרה. ואם כך, מי היה מעוניין בנפילתו של חלוץ דווקא בעיתוי זה?
עניין זה כלל לא נדון בשיח הציבורי הטעון בישראל של אוגוסט 2006. התקשורת "החוקרת" אינה שואלת שאלות קשות ולא נוחות. אבל, כאשר הבכירים ביותר מבין מקבלי ההחלטות בישראל עתידים להיחקר בפני ועדת חקירה ממלכתית שאין מנוס מהקמתה, וכאשר הם צפויים להאשים זה את זה בכישלון שכמובן איננו יתום, ראוי לבחון גם את פרשת תיק המניות מנקודת ראות זו, כלומר לבחון לא רק מי הש"ג שהדליף, אלא גם מי היה מעוניין בהדלפה שממנה ייפגע הרמטכ"ל.
ימים אחדים קודם לכן כבר נורתה הירייה הראשונה בקרב שבין הקברניטים: אלוף פיקוד הצפון, האלוף אודי אדם, סומן כשעיר לעזאזל וכמי שאשם במחדלי הדרגים שמעליו. האם הסתבר ששעיר אחד אינו מספיק, ויש צורך בשעיר בכיר ממנו שיישלח לעזאזל?
דן חלוץ נבחר לתפקידו ככל הנראה כאשר הציע למשפחת שרון תוכנית גירוש קוסמת יותר מזו שהציע האלוף גבי אשכנזי. אבל, משפחת שרון יצאה מן המשחק, ואין לו כל מחויבות כלפי אחרים. במציאות הנוכחית של מחול השדים הצפוי לישראל שלאחר הכישלון הוא עשוי לבחור בקו של "תמות נפשי עם...".
