אם יש דבר מה שאודותיו מתקיימת הסכמה כללית גורפת, הרי זה המחיר הקשה שמשלמים ילדים בתהליך הגירושין והפרידה של הוריהם.
גם במקום בו נראה שהשלילה כמעט טוטלית, ניתן למצוא נקודת אור אחת שמעניין יהיה לעקוב אחר התמורות החיוביות אליהם היא עשויה להוביל: משהו בהתפרקות הזוג הקלאסי שינה במקצת את מעמדו ומקומו של האב בחיי ילדיו, אבות רבים מאוד למדו מהי הורות פעילה ומתמודדת כשנאלצו לראשונה לבלות זמן עם ילדיהם ולבנות עמם מערכת יחסים בלתי אמצעית. אני מוצאת שזה אחד התהליכים החברתיים והתרבותיים המרתקים ביותר שאנחנו עוברים היום.
מהי אבהות אמצעית?
המערכת המשפחתית הממוצעת של זוג נשוי החי יחדיו - אפילו כיום - בנויה בעיקר על הורות נשית פעילה. במצב עניינים זה האב הופך לעיתים לסוג של נספח או אורח הנהנה מהצטרפות אוטומטית למעגלים של יחסי משפחה קרובים שייצרה זוגתו: בעיקר מדובר על הילדים, אבל אצל הרבה מאד זוגות מדובר בכלל על מערכות יחסים חברתיות הכוללות, לעיתים, אפילו את משפחתו של הבעל.
במילים אחרות: האישה מייסדת עבור כולם סביבת קשרים - מזינה ומטפחת אותה: היא זאת שזוכרת ימי הולדת, היא זאת שקונה מתנות לחגים, מטלפנת לבני משפחה וחברים, מופיעה באספות ההורים ומקיימת קשרים עם העולם גם עבור ילדיה וגם עבור בעלה. לפיכך, האב מקיים עם ילדיו קשר אמצעי כיוון שהאם עומדת כמתווכת בינו ובין הצורך ליצור מערך יחסים נפרד מלא וישיר עם ילדיו.
אבות רבים מגיעים לגיל מבוגר ולפתע חשים שהחמיצו את ילדותם של צאצאיהם. הם חשים שהם לא מכירים אותם, ולמעשה, אין בינהם ובין הילדים הבוגרים קשר של ממש. במיוחד הדברים אמורים לגבי אבות שעבודתם תובענית מאוד והם משקיעים בה שעות רבות מדי יום. פרידה וגירושין יוצרים שינוי מהותי במערך הזה, והוא לא כל כולו רע.
מהי אבהות בלתי אמצעית?
אבהות בלתי אמצעית נוצרת כאשר הילדים מגיעים לבית האב במסגרת הסדרי הראייה שלו. היום מקובל המודל של פעם או פעמיים בשבוע (עם או בלי שינה) וכל סוף שבוע שני.
כאן המקום להסתייג ולומר שמדובר רק על אותם אבות "טובים דיים" אם נשאל את המונח שהשתמש בו הפסיכואנליטיקאי ד. ו. ויניקוט לגבי אמהות ("אם טובה דיה"). מובן שמדובר על אבות המעוניינים בקשר הדוק ורצוף עם ילדיהם גם לאחר פירוק המשפחה המקורית.
לרוב, אב כזה יתקין את דירתו כך, שהילדים יוכלו לקבל בה תחושת "בית" אמיתית. אלא שאז, הוא נתקל בתופעה מעניינת ומאתגרת ביותר: מסתבר ש"בית" אינו רק מיטה, אוכל, בגדים ופינה להכין בה שיעורי בית: בית הוא גם מערכת יחסים אנושית קרובה שיש לה שני צדדים: אב שהתרגל להיות "נספח" לקשרים שרקמה האם עם ילדיה מצדה האחד וילדים שלא שהו מספיק זמן עם אביהם, ולא היו תלויים בו לפני כן בקבלת טיפול יומיומי מצידה השני. על שני הצדדים הללו ליצור כעת את המרקם העדין, הסבוך והמורכב של קשר אנושי... לאט לאט נבנית מערכת יחסים בין אבות ובין ילדיהם כפרי מבורך של מאמץ משותף.
המעניין הוא שהקו המאפיין את המערכת הזאת הוא בדרך כלל ירידה בשימוש בסמכות הורית נוקשה ו"גברית" מצד האב, ושימוש באמצעי התקרבות של משא-ומתן, הדברות, היכרות ושיתוף פעולה.
האב יודע שתקינות יחסיו עם הילדים קשורה גם בתשוקה הפנימית שלהם לבוא לביתו ובתחושה של ה"כיף" שהוא ישרה בבית. העדרה של האם מאפשר לאב לבנות בעצמו "אווירה משפחתית" עבור ילדיו: אבות שהכרתי החלו לפתע לבשל, לאפות, לערוך קניות ולקשט את שולחן האוכל בערב שבת וחג, החלו להתעניין בחוגים של ילדיהם, במה שמתרחש בבית ספר והכי חשוב, הם היו מעודכנים ומעורבים בכל גילויי החיים של בניהם ובנותיהם.
האבהות הבלתי-אמצעית נראית כאחת התופעות שיצמיחו טוב מרע. דימוי עשיר ואנושי של אב הוא כלי חיוני מאין כמותו בהתפתחות רגשית תקינה של ילד או ילדה. זאת כמובן, בהנחה שהאב מעוניין ליצור יחסים ישירים עם ילדיו, ומסתמנת מגמה עקרונית שיותר ויותר אבות מעוניינים להשוות את מעמדם לזה של האם בחיי ילדיהם. כתופעה המלווה את התפרקות הזוגיות בעידן המודרני, היא יכולה להיות אחד הבסיסים החשובים לתיקון מוסד הנישואין המושתת על חלוקת תפקידים מגדרית. וגם, אפשר רק להתפלל, לשינוי כללי ביחסי המינים ובחוקי האישות.
