X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
שרון נבחר ברוב גדול, אך בפועל רק שכלל את יכולת התמרון הפוליטי ואת אמנות הטקטיקה והמניפולציות והיה מן הגרועים שבראשי הממשלה בישראל
▪  ▪  ▪

בשנות השישים פרח בשידורי קול ישראל בערבית ז'אנר מצליח שנקרא "שקרים ואמיתות" (אכאד'יב וחקאאק), שמטרתו היתה הצגת המציאות הנכוחה בפני חולמי חלומות ערביים. לצערנו אנו נאלצים לחזור לז'אנר הזה היום, אך הפעם כלפי פנים - הוכחת ילקוט הכזבים של ראש ממשלתנו אריאל שרון.
תוכנית ההינתקות מהי?
התוכנית נולדה בחטא התחרות עם יוזמת ביילין ב"הסכם ז'נבה"; נקברה ביגון עם רצח טלי חטואל, על ארבע בנותיה ועוּברהּ, בגוש קטיף; נדחתה ברוב מעורר כבוד בידי יהודים שפויים, מביני המציאות הפלשתינית. ולמרות כל אלה, עדיין היא מאיימת לשוב אל חיקנו ולהתממש, בניגוד לכללים דמוקרטיים בסיסיים ובחסות פלפול משפטי פרי יצירתו של דב ויסגלס, מנהל לשכת ראש הממשלה.
להוותנו אנו נוכחים שוב ושוב: המנהיגות אינה לומדת את לקחי ההיסטוריה, אף לא את שגיאות עצמה. "תוכנית ההינתקות" המוצעת איננה תוכנית כלל, אף איננה שלב בתוכנית ארוכת-טווח למען הֶסדר מדיני. אין היא אלא מהלך-מנוסָה חד-צדדי, נחפז ובלתי-הפיך, שיעדיו מעורפלים ותוצאתו מסוכנת. אין בצעד זה כל חשיבה מערכתית או היגיון אסטרטגי; אין בו דבר הלוקח בחשבון את ההשלכות הפלשתיניות, האזוריות והפנימיות, כמו שאין שוקלים את ההתפתחויות של היום שאחרי, הנובעות ממנו.
לא לשווא אמרו חז"ל, "סוף מעשה במחשבה תחילה". פעילות ללא תכנון וללא מטרה גרועה מחוסר מעש. הכנת תוכנית מחייבת קביעת מטרות ויעדים תחילה, ושלבי פעולה להשגתם לאחר מכן.
יעד אסטרטגי ראשון והכרחי לישראל-2004 הנו מיגור הטרור, ועד אז מן הראוי לא לעשות דבר. חשיבה מסודרת היתה צריכה להעמיד זאת בראש סולם העדיפויות כבסיס ראשון וחיוני של כל תהליך שיעדו הֶסדר.
מעוררת פליאה היא העובדה שלא נעשה כל ניסיון להפיק לקחים מתוצאות המנוסה מלבנון במאי 2000. להעריך את חלקה בביטחון העצמי של ערפאת, כאשר דחה את הצעותיו הנדיבות של ברק ביולי 2000, וחלקה המכריע בהתלקחות אינתיפאדת אל-אקצה בספטמבר 2000 - וזאת למרות הצהרותיהם המפורשות של הפלשתינים על כך, וחווֹת-דעת של מזרחנים רבים, ביניהם המזרחן הידוע ברנרד לואיס, החוזר ומצהיר כי למנוסה מלבנון היתה השפעה ישירה על החלטת ערפאת והפלשתינים.
ישראל ברחה מלבנון, אך לבנון לא ברחה ממנה. היא מכה בנו עתה בחזית הפנימית הרכה באמצעות ארגון החיזבאללה, ממנו אמורים היינו "להתנתק" עם עזיבת לבנון. אך לא. חיזבאללה נכנס מאז באין מפריע ובמלוא העוצמה לתוך הרשות הפלשתינית, והוא עתה האחראי, המוביל, המממן, המתַפעל והיוזם של פיגועי הטרור נגד ישראל. על-פי הערכות מודיעיניות, 80-90 אחוזים מפעילות הטרור הפלשתינית הִנָה באחריותו. חמורה במיוחד היא העובדה שחיזבאללה מפעיל, בנוסף, טרור ומודיעין לוחמה באמצעות ערביי ישראל.
אך במקום הפקת לקחים בוגרת - אנו רואים הכחשה מתמשכת וחזרה על אותה טעות אסטרטגית. והרי גם אם תברח ישראל מעזה - הלא עזה לא תברח ממנה.
כדי שיוכל לממש את צעדו, זכה שרון לימי עדנה בתקשורת. הוא ודובריו קיבלו חשיפה אוהדת וכל במה אפשרית: ראיונות אישיים, עמודי עיתונים שלמים ובהם פנייה ישירה לציבור, מאמרים המכילים פרשנות אוהדת ל"תעוזתו" ו"תוכניתו" החיובית.
כותרת מאמר שהופיע בידיעות אחרונות הכריזה: "שרון: הם משקרים ביודעין". מעניין. המניפולטור הגדול מכולם, הפוליטיקאי המוליך שולל את בוחריו ואוטם אוזניו מפני מרכז מפלגתו, האיש בעל ה'ספינים' מבית-מדרשם של ארד וחורב - טופל את אשמת השקר על אחרים... בגוף הריאיון הוא תמה: "מה הם חשבו, שאפשר יהיה להגיע להסדר מבלי לתת שום דבר?" ואנו תמהים: שמא קיים הֶסדר בכתב, בעל-פה, בתקיעת כף, בתיווך - שנעלם מידיעתנו? על איזה הסדר בדיוק מדבר ראש הממשלה?
נוהל קבלת החלטות בלתי-תקין
תפקידה של כל ממשלה נבחרת הנו לנקוט מדיניות ולקבל החלטות. החלטות הנוגעות לכלל העם צריכות להתקבל בהליכים חוקיים, עם שקיפות וחשיפה לביקורת. מהו אותו הֶסדר מדיני, המרומז במאמר לעיל, אשר הועלה על סדר-יומה של הממשלה ונדון בה? במדינה דמוקרטית, ראש ממשלה אינו יכול להגות תוכנית על דעת עצמו, לנסוע ולהציגה בפני נשיא זר לקבלת לגיטימציה, ולאחר מכן להביאה כדבר "עשוי ומאושר" בפני ממשלתו והעם.
צעד ההינתקות המוצע אינו כולל כל הסדר בין הישראלים לפלשתינים, ואיננו שלב בתוכנית ממשלתית רשמית ומאושרת. זוהי כמעט גחמה של איש אחד, שרון (או שמא דב ויסגלס). לפיכך עליה לעמוד בפני ביקורת חריפה, הן מהבחינה החוקית והן לגופו של עניין.
במקום אחר באותו עיתון ראינו עמוד שלם תחת הכותרת: "מיוחד לידיעות אחרונות - ראש הממשלה בפנייה אישית למִתפַּקדים". כותרות-המשנה במאמר הן דמגוגיה פשטנית, מעשה ידי פרסומאים המנסים למכור דבר-מה:
מי שרוצה למנוע את הצפתה של ישראל בפליטים;
מי שרוצה לשמור על גושי ההתיישבות הגדולים בשליטתנו;
מי שרוצה להבטיח שלא יופעלו על ישראל לחצים מדיניים;
מי שמקבל את המחויבות האמריקנית מרחיקת הלכת;
מי שרוצה שישראל תיזום ולא תיגרר -
מי שרוצה בכל אלה חייב להיות בעד תוכנית ההינתקות.
נאה. אלא שאין כל קשר בין כותרות-המשנה הללו לבין חרפת גירוש יהודים מבתיהם. ההפך המוחלט הוא הנכון. בריחה מעזה וחורבן ההתיישבות היהודית בגוש קטיף יביאו בהכרח לתוצאה הפוכה לחלוטין מכל אחת מהכותרות הללו.
האומנם יוזמה ישראלית?
בגוף הפנייה אנו קוראים דברים חסרי-קשר הנשמעים היטב: "הגעתי למסקנה", אומר שרון, "שישראל חייבת ליזום תוכנית מדינית משלה, שתסכל את כוונות ערפאת להכניע את ישראל על-ידי שילוב של טרור מבית ולחץ מדיני מבחוץ". מרתק. ראשית, מסקנה זו הושמעה ברבים רק לאחר יוזמתו של יוסי ביילין ב"הסכם ז'נבה"; שנית, אין כל קשר בין הרישא של דבריו, בנוגע לייזום תוכנית, לבין הסיפא של דבריו, בנוגע לערפאת; שלישית, דברים אלה מנותקים מן המציאות של היום, בה אנו רואים תחילתה של מלחמה אפקטיבית בטרור, בעוד יישום ההינתקות תורם לסיכול הישגים ראשונים אלה של צה"ל.
ערפאת אכן משתמש בטרור מבית ובלחץ מדיני מבחוץ. פעמים רבות הצהיר כי לפלשתינים שלושה אמצעים: האבן שבידי השבּאב, הרובים והנשק שבידי השוטרים ומנגנוני הביטחון שלו, ואנשיו המחייכים במתק-שפתיים במשא-ומתן מדיני. תוכנית ההינתקות היא בדיוק חיזוק לאלה: הגברת אש הטרור ואבניו, והגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל על-מנת שתיזום נסיגות חד-צדדיות. יתרה מזאת: אין במעשה זה משום נטילת היוזמה מידי ערפאת, כי אם מידי צה"ל. וזאת דווקא בשעה שמערכת הביטחון הִפנימה סוף-סוף את הרעיון שהדרך להילחם בטרור היא פשוט להילחם בו.
חופש-פעולה וביטחון יתר - הכיצד?
שרון מוסיף וקובע: "תוכנית ההינתקות טובה לביטחון. לישראל יהיה חופש-פעולה רחב יותר מאי-פעם לפעול כנגד ארגוני הטרור". מפליא. "טובה לביטחון", כך מפורשות, וזאת כאשר כל גורמי הביטחון מזהירים מהתפתחות הפוכה לחלוטין, וכאשר ניסיון לבנון מבשר על התעצמות טרור מסיבית.
נחום ברנע מתאר את המסקנות ההדדיות מן הפגישה שנערכה בין שרון לבין ראשי זרועות הביטחון: הוא ציפה לשמוע מהם תיאורים ממצים של המצב בשטח, הערכות מקצועיות, מידע. הם קיוו שיסביר להם מה קרה לו, לאן הוא באמת חותר. הוא דיבר אליהם ברמה של מפַקד אוגדה, מתרכז בפרטים, מתחמק מאמירה מחייבת; הם דיברו אליו ברמה של מדינאים, מתרכזים בבעיות גלובליות, מנחשים לאן נושבת הרוח.
המועצה לביטחון לאומי נאלצה לגבש תוכנית הינתקות המנותקת מעצמה, מאולצת, חסרת היגיון ועקיבות, לביצוע בלוח-זמנים בלתי-אפשרי. המערכת הצבאית זועמת וּבוֹשה על שהדרג המדיני מנצל את צה"ל לצרכיו הפוליטיים, ובכל דיון בין הדרג המדיני לצבאי, אין איש הצופה או מתייחס לתרחיש הצפוי לאחר הבריחה. מאידך, הצבא אינו יודע כיצד לעצור את הסחף בו נתון ראש הממשלה, או מה מקורו.
כאשר נדחתה התוכנית החליט שרון, בחרון-אפו ובנחישות שהיתה ראויה למלחמה בטרור, לנזוף בראשי מערכת הביטחון: "לא תפקידכם לומר אם צריך להתנתק... אני אומר לכם: התוכנית תצא לפועל, ואני רוצה לשמוע מכם איך עושים אותה בצורה בטוחה, ולא אם צריך אותה או לא". במקום אחר נקבע כי ראש הממשלה הפיק לקחים, והורה לראשי מערכת הביטחון לשמור את עמדתם לעצמם: "לא מעניין אותי אם אתם חושבים שהתוכנית רעה או טובה, אני רוצה שתיתנו את הפיתרונות כדי לבצע את התוכנית".
במדינה דמוקרטית, מערכת הביטחון אכן מחווה את דעתה והגורם המחליט הוא הממשלה. אלא שכאן מדובר בסוגיה ביטחונית-צבאית מובהקת, ומערכת הביטחון חייבת - לא רק זכאית - להביע דעתה. סתימת פיות אשר כזו איננה דרך דמוקרטית, והמשמעויות שלה הן הרות-אסון לישראל.
אכן, לא רק שישראל לא תזכה ביתר חופש-פעולה, אלא שצעד זה יאלץ אותה להתמודד עם יותר לחצים פנימיים וחיצוניים. הטרור יוכח כמנצח; ומעשה זה כל-כולו אינו אלא תסמונת-לבנון-2. יתרה מזו, אנו רואים בהינתקות החד-צדדית מעזה היום - את התשתית אותה מניח שרון לחלוקתה מחדש של ירושלים מחר.
גיבוי בינלאומי לחזרה לעזה - זאת מנַין?
שרון ממשיך באופוריה חסרת-מעצור: "הטרור יפחת. אך אם הוא יימשך, ישראל, והפעם בגיבוי בינלאומי, תשוב ותפעל גם בעזה ביתר שאת". משפט זה, להערכתנו, הוא שיא באמרי ילקוט הכזבים שלו. מהיכן נטל קביעה זו? נכון לעכשיו לא קיים כל הסכם סיוע בינלאומי המאשר לישראל פעילות מכל סוג שהוא, במקרה ותיאלץ לפעול צבאית בעזה בשל התגברות הטרור משם.
ומדוע, לדעת שרון, תצטרך בכלל ישראל לשוב ולהיכנס לעזה, אם צעד ההינתקות אמור לתת לה ביטחון טוב יותר? וכיצד זה יהיו התנאים טובים יותר לכניסה בעתיד, לאחר מתן שהות לצבא הטרור להיערך, להתחמש ולבנות עצמו באין מפריע? ומהיכן הוא שואב את הרעיון כי המערכת הבינלאומית תריע לישראל במקרה של טרור מעזה ותגַבּה חזרה לשם? ישראל נמצאת במתקפת טרור ערבית חמורה שבעתיים מכל מה שידע העולם המערבי מאז ומעולם - האם המערכת הבינלאומית גיבתה איזושהי פעולה שלה? היפוכו של דבר: ישראל, שבצבאה נפגעים ונהרגים חיילים בשל התחשבות באויב, רצון לעזור והימנעות מפגיעה באוכלוסיית האויב - היא זו העומדת ומתנצלת בפני העולם על כל צעד-הגנה שהיא מבצעת, וכל עיתוני העולם ואתרי האינטרנט מלאים בגנותה של "ישראל הלא-אנושית המתעללת בפלשתינים האומללים".
דברים אלה של שרון מזכירים את דברי רבין בבואו להצדיק את "עזה תחילה": "אנו נשמור על הביטחון, וניכנס לכל מקום ממנו יֵצאו פיגועים", ובהמשך, כבר בינואר 1994, הודה כי אין לישראל יכולת, בהתאם להסכם, לנהל מרדף חם לתוך עזה.
גיבוי אמריקני - הכיצד?
שרון מודיענו בשלוות נפש של מהמר כפייתי: "במסגרת תוכנית ההינתקות קיבלה ישראל מארה"ב התחייבות מפורשת שגושי ההתיישבות הישראלית הגדולים יישארו לעד בריבונות ישראל. לא עוד ויכוח עולמי על חזרה לקווי 67'". חיזיון גלקטי ממש. אנו יכולים לקרוא את מכתב הנשיא בוש מימין לשמאל ומשמאל לימין ואף באלכסון אם תחפצו או בכתב-מורס - ברור לחלוטין שאין שום דבר מהנאמר לעיל במכתבו של נשיא ארה"ב.
להלן דברי בוש: אנו מקדמים בברכה את תוכנית ההינתקות אשר הכנת, במסגרתה תיסוג ישראל ממִתקנים צבאיים אחדים ומכל ההתנחלויות בעזה, ותיסוג ממִתקנים צבאיים וכמה התנחלויות בגדה המערבית [כלומר, גוש קטיף תחילה ושומרון תחילה...].
כחלק מהסכם סופי, ישראל צריכה שיהיו לה גבולות מוכרים ובטוחים שיגובשו במשא-ומתן, בהתאם להחלטות 242 ו- 338. לאור המציאות שנוצרה בשטח, כולל קיום מרכזי אוכלוסיה יהודית גדולים, אין זה מציאותי לצַפות שהתוצאה של הדיונים על המעמד הסופי תהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי הפסקת האש של 1949... זה מציאותי לצפות שכל הסכם על המעמד הסופי יושג רק על בסיס הסכמה הדדית [הדגשת המחבר] על שינויים המשקפים את המציאות הזאת.
לא די שזהו ניסוח מעורפל וסתמי, מבחינה משפטית הריהו לקוי לחלוטין. אין בו כל התחייבות או מחויבות, מרומזת או מפורשת, לתמיכה של ארה"ב בישראל. להפך - מושם דגש על ההסכמה ההדדית עם הפלשתינים, בבחינת 'הסתדרו בעצמכם והניחו לנו'. שוב מוזכרת במכתב הנשיא התמיכה האמריקנית בכינון מדינה פלשתינית "בת-קיימא, רציפה, ריבונית, עצמאית ודמוקרטית".
יתר על כן, נוסח מכתב זה אין בו כל חדש ביחס להצהרות קודמות של נשיאים קודמים. בדברי קלינטון בקמפ-דייוויד מצאנו היבטים חיוביים אף יותר מאשר במכתב זה. קלינטון הכיר בזכותה של ישראל לספח עד 6% מיהודה ושומרון תמורת חילופי שטחים, ולשמור בריבונותה את השכונות היהודיות של מזרח-ירושלים. מכתב הנשיא בוש אינו מתייחס אפילו לנקודות אלו.
בנוסף בא מזכיר המדינה קולין פאוול והוכיח בהבהרותיו כי אין כל רבותא במכתב הנשיא. דברי הנשיא בוש עצמו, בפגישתו עם עבדאללה מלך ירדן בוושינגטון, העמיקו את הפער בין הפרשנות המשוחררת של שרון לבין דברי בוש. לא רק שהנשיא חזר בו אף מכמה מקביעותיו המעורפלות, אלא שעתה מדובר על מכתב התחייבות דומה שיישלח לאבו-עלא, ובו ייקבע כי "כל הבעיות ייפתרו במשא-ומתן בין הצדדים, וכי ארה"ב לא תשפיע על התוצאות".
אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? האם התמיכה, כביכול, של ארה"ב בישראל נובעת ממדיניות זו של שרון דווקא, או שמא מהבנתה את חומרת הטרור האיסלאמי, מהסתבכותה בעירק, ומהלחצים של הנוצרים תומכי ישראל בארה"ב? שלא כישראל, ארה"ב החלה להעריך נכוחה את המשמעויות הכרוכות בתרבות הפוליטית הערבית-איסלאמית כבר מה- 11 בספטמבר 2001, אף שישראל היא זו החוֹוה על בשרה את התוצאות של אותה "תרבות" זה מאה שנים, מאז ראשיתו של המפעל הציוני.
הבטחה למדינה יהודית
בנסיבות של היום, לא ייתכן כל הסדר מדיני בר-קיימא, שריר, אשר ישמש בסיס למציאות מדינית יציבה. צעד ההינתקות לא מנתק אותנו אלא קושר אותנו יותר לטרור הערבי. ערפאת מֵבין היטב כי "מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח". בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז קו פרשת המים של המנוסה מלבנון, הפלשתינים מעוּדדים ומחוזקים בגישתם, ובידם כל ההוכחות הדרושות להם כי ישראל מבינה רק כוח, כי היא נסוגה מאלימות, כי טרור מכניע אותה ומעצב את מדיניותה ותגובותיה - לטובתם.
שרון מוסיף ומנגן על נימי הלב בפנייתו לציבור לקבלת תוכניתו: "תוכנית ההינתקות מבטיחה את עתידה של ישראל כמדינה יהודית. לראשונה התחייבה ארה"ב שהפליטים הפלשתינים לא יחזרו לשטחה של מדינת ישראל. באף תוכנית מדינית לא ניתנה לישראל התחייבות גורפת שכזו, המבטיחה את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ומונעת הצפתה במיליוני פליטים פלשתינים".
אך אלה הם להטוטי פרשנות חסרי-יסוד. במכתבו לעיל, הנשיא בוש אמר משפטים בלתי-מחייבים מבחינת זכות השיבה, ומחייבים מאוד מבחינת המדינה הפלשתינית:
נראה ברור שמסגרת לפיתרון מוסכם, צודק וריאלי של בעיית הפליטים הפלשתינים, כחלק מכל הסכם מעמד סופי, צריכה להתבסס על הקמת מדינה פלשתינית ויישוב הפליטים במדינה הזאת ולא בישראל [במקור נאמר rather than in Israel]. ארה"ב תומכת בהקמת מדינה פלשתינית בת-קיום, גובלת, ריבונית ועצמאית, כך שהעם הפלשתיני יכול לבנות את עתידו.
לא די שאין קשר בין צעד ההינתקות לבין עתידה של ישראל כמדינה יהודית, אלא שהדבר מחזֵק את המחויבות הפלשתינית לזכות השיבה, מעצים את הרוח הגבּית לטרור, ודברי שרון - "לראשונה התחייבה ארה"ב שהפליטים..." - הנם חסרי כל שחר והונאה גלויה. אפילו ב"מתווה קלינטון" בדצמבר 2000 יש התייחסות ברורה יותר. שם נאמר כי לפליטים לא תהיה זכות שיבה ספציפית לישראל, והמדינה הפלשתינית תהיה הבית לאותם פליטים שירצו לחזור לאזור. במה חידש הנשיא בוש?
ועל כל אלה הגיב ערפאת ב"לא נוותר על זכות השיבה" - שלב חשוב בתוכנית השלבים המסודרת שלו: בשלב הראשון מדינה פלשתינית בחבלי יש"ע, ומדינה דו-לאומית בישראל לאחר שיבת הפליטים הפלשתינים אליה; בשלב השני הדמוגרפיה תמוטט את ישראל, שתיעלם כמדינה ריבונית. זהו ערפאת. אך האם שרון סבור באמת כי בדברי הנשיא בוש באה הסוגיה על פיתרונה? מדוע לא לפעול ביתר צניעות ובפחות מחויבות שאין לה קשר עם המציאות? האם אין אנו חוזרים בכך לחטאי הסכמי אוסלו, שסיממו את עם ישראל באוטופיה ובמשיחיות? האם בוחרי שרון, אשר דחו בבחירות בבוז את תוכנית מצנע, צריכים לקבל אותה משרון?
האמת היא כי שרון קיבל מהנשיא בוש מכתב מנומס, חסר-חשיבות מדינית אופרטיבית, המכיל הצהרות סתמיות. אין במכתב שום תמורות ושום דבר בעל-ערך. שרון חזר מוושינגטון בידיים ריקות, ורק חבורת הפרסומאים שסביבו מסוגלים היו לערוך השוואה בין המכתב של בוש להצהרת בלפור (!). ארה"ב איננה בעלת המנדט בארץ, וביכולתה אך ורק להמליץ, לתווך, לעודד, לסייע ולהציע, בתקווה שהצעותיה תתקבלנה. מדיניות זו הִנָה מדיניותה המסורתית מאז 1967. לכל המצדדים בכפיית לחץ בינלאומי על ישראל, התגובה האמריקנית הרשמית היתה תמיד שאין ביכולתה לכפות הֶסדרים על הצדדים, אלא רק לתווך ולסייע להם. מאז פרסום תוכנית ההינתקות, ארה"ב הודיעה פעמים אחדות כי ההסכמים צריכים להתקבל בהסכמה בין הצדדים.
אפוקליפסה עכשיו
ובכן, תוכנית ההינתקות של שרון איננה כצעקתה כלל ועיקר. היא בעייתית ונסיבותיה קשות למדינת ישראל. ואף שכל זה גלוי וידוע, התגייסה התקשורת כאיש אחד למענָה. הנה דן מרגלית, הקונה לעצמו לאחרונה מעמד של מטיף בשער המשכיל את המנהיגים בחוכמתו: לא להינתקות הוא שֶׁבר מבית, הוא צעד לקרע בממלכה, עד כדי לגיטימציה לסירוב לשרות בצה"ל... תגזור על ישראל בדידות גמורה בעולם אנטישמי... מדינת ישראל תהיה בודדה, גלמודה, מצורעת, בעולם אנטישמי שמייחל לזה... תוכנית ההינתקות היא המזער והנחוץ לשמר את אחדות העם הזה מול מבחני עתיד קשים שאין כמותם... כדאי לזכור מה אירע לעם היהודי מהפיצול שהסתיים באובדן הבית הראשון והשני.
ובביקורתו על שלילת התוכנית הוא מוסיף וכותב: הכרעת הליכוד היא בחירה בחיים על החרב בלבד. זהו מקסם שווא של זקיפות-קומה וניצחון לקיצוניים הפלשתינים.
כיצד יש להגיב על הבל היסטרי זה? מה משמעותו? מצד אחד הצעה לנסיגה על משקל "זבנג וגמרנו", ומיד יפרחו ביטחון פנימי ואהדה בינלאומית; ומצד שני, ללא תוכנית ההינתקות - ישראל מגיעה למחשכי אפשרויות הקיום שלה. אכן תגובתו של בני בגין בנדון קולעת וממצה: "דרוש ריכוז גבוה של קצף סביב אונת המוח הקדמית כדי ליצור הצהרת זעם קדוש, לפיה דחיית תוכנית ההינתקות דוחה את השלום עם שכנינו".
דווקא בשל כך לא היתה תוכנית ההינתקות צריכה לבוא לעולם במתכונתה הנוכחית. נכון יותר היה לקבל את הצעת מערכת הביטחון על שלוחותיה, אשר הציעה להכין תוכנית מפורטת בעלת שלבים טקטיים ויעדים אסטרטגיים, חבילה מדינית מאושרת מבחינה רשמית ומתוכננת באופן מעשי.
שתי שאלות מרכזיות עומדות בפני ישראל במצבה היום בכלל, ובדיון על תוכנית ההינתקות בפרט: האם צריכה ישראל לנקוט מלחמת חורמה בטרור עד למיגורו, או שעליה לצאת מדֵי פעם בתוכניות מנוסה ונסיגה נוסח לבנון? התשובה לשאלה זו טמונה בשיקול הדרוש לגבי היום שאחרי. האם צעד כזה יפסיק את הטרור, ימַתן את החברה הפלשתינית כך שתחדל להיות חברת לינץ' בע"מ המקדשת את הדם והמוות? שמא יהפכו הפלשתינים לאנשי צדקה שוחרי שלום ושקט, ושמא יפרוש בן-לאדן להתבודדות רוחנית במדבר? מה עוד יש בצעד ההינתקות, מלבד חדוות בריחה יהודית קלאסית בלא תמורה ובלא שינוי במצב?
בפרשת ההינתקות מצאנו שרון מכזיב, איש אשר זִקנתו מביישת את נעוריו: הריהו בורח ומכריז "ניצחתי", שואג כאריה ומסתתר כעכבר. בצעדו זה הריהו מקרב את המלחמה, ומקרב אותה עמוק לתוך החזית הרכה, אל תוך שטח ישראל. בכל מקום בריחה אינה מביאה ניצחון בקרב, אלא אם היא נסיגה לצורך התקפה, ובמזרח התיכון בייחוד, מול הפסיכולוגיה והתרבות הערבית; בריחה היא מתכון לתבוסה צבאית ומדינית ולכניעה ללא עוררין.
יתר על כן, המהלך כולו הוא בלתי-דמוקרטי בעליל. למותר לציין ששרון ודמוקרטיה הם דבר והיפוכו. הוא נחרץ לכפות את דעתו, דעת יחיד, על המערכת הפוליטית, תוך זלזול בשריו ובח"כים שלו, תוך בגידה בבוחריו ותוך הטיית אוזן קשובה לאופוזיציה.
ההצעה לשינוי ההסכם עם מצרים מ-1979
לאחר שמזימת שרון נדחתה על הסף על-ידי מפלגתו, בא האיש בתוכנית "מתוקנת" שעיקרה שלבים, תוך שהיא כורכת את "מצרים, ירדן ומדינות אירופה". כך הועלתה הצעה לשנות את סעיפי ההסכם עם מצרים, כדי שהיא תפַקח על הברחות הנשק ממנה לרשות, ולשם כך תוכל להכניס כוחות צבא לרצועת עזה. קשה לתאר דבר חמור מזה.
הסכם השלום עם מצרים העביר את המציאות האופרטיבית בין המדינות ממצב של מלחמה פעילה למצב של קונפליקט המנוהל באמצעים אחרים. ומציאות זו היא טובה יחסית, כל עוד אין לישראל אשליות בנוגע לכוונותיה האמיתיות של מצרים. יש לומר בגלוי - מצרים היא עדיין האויב הנחרץ ביותר של ישראל, המסייע לפלשתינים בתעמולה, בכסף ובנשק. מצרים מתחמשת בקצב מהיר וצריך להיות עיוור על-מנת שלא להבין את ייעודה של אותה התחמשות. למצרים אין אויבים פוטנציאליים סביבהּ; פקודת היום בצבא המצרי היא מיגור האויב הציוני. ברגע של שינוי אסטרטגי באזור, תַפנה מצרים את כל העוצמה הצבאית החדשה שלה - נגדנו. מוטב, אם כן, שההסכם משנת 1979 יישמר כמוֹת שהוא, שהצבא המצרי יתרכז מעבר לתעלת סואץ וכי ייוותר בסיני הכוח הרב-לאומי.
אִילו רצתה מצרים בכך, לא היה אמצעי לחימה אחד או כדור אחד עובר לרצועת עזה. לא די שאינה מעוניינת לפקח או למנוע, אלא היא עצמה מסייעת בפועל, בכוח ובעצימת-עיניים, להברחות הנשק המקיפות לרצועה. במקרה הטוב זהו עסק כלכלי הדואג לשחד גורמים מצריים.
מוטב לישראל להישמר מכל שינוי בהסכמים שהיא חותמת, משום שהצעות משונות יכולות לצוץ מכיוונים שונים לא רק בהסכם עם מצרים, ותהליך ההפרה עלול להפוך לאנרכיה. מעורבות מצרית רשמית בתוך שטחי הרשות הפלשתינית משמעה צבא מצרי היושב מול אשקלון. הרי זו שוב מהדורה נוספת של אותה הסִכלות שבהצבת ערפאת כמפקח ומחסל הטרור הפלשתיני.
מצרים כבר הביעה את הסכמתה, אך נא לשים לב לתנאים שהיא קבעה: ראשית, כי ישראל תפַנה את ציר פילדלפי, ושנית, כי ישראל תִפתח את "המעבר הבטוח" בין עזה ליהודה ושומרון. המשמעויות של יישום שני צעדים אלה עלולות להיות קטסטרופליות לישראל; בעיקר פתיחת "המעבר הפתוח" - שטח ברוחב חמישה ק"מ שהפלשתינים תובעים ואשר יחצה את ישראל לאורך.
טרור - האומנם בלתי-ניתן לחיסול?
הטרור היום הוא ביטוי הרוע העולמי. אי אפשר להגיע איתו ל"הסדרים", ניתן למגר אותו. וכאן מתגלות מבוכה ואוזלת-יד כאשר נשקלת החלופה של חיפוש דרכים כיצד לחיות עִמו. המציאות העולמית משך עשרות בשנים מוכיחה: הטרור הניהיליסטי נוסח באדר-מיינהוף,
הבריגדות האדומות, הצבא האדום היפני, ה-PKK הכורדי בטורקיה, הבאסקים בספרד, הקורסיקנים בצרפת, הטרור הפלשתיני של אל-חוסייני בשנות השלושים, הטרור במלאיה, ארגוני הנתיב הזוהר, הטופמארוס, המונטנרוס - כולם חוסלו. תהליך החיסול החל ברגע שהמדינות נגדן פעלו ארגוני הטרור התעשתו והבינו כי אין פשרות עם טרור, ולא חדלו ממלחמתן בו עד לשבירתו מוחלטת. אחד האמצעים המרכזיים במיגור טרור היה חיסול המנהיגים, דהיינו: פעולה מלמעלה למטה, ולא כפי שפעלה ישראל עד לאחרונה, מלמטה למעלה.
גישה זו הינה מחויבת-המציאות גם לגבי סוג הטרור הקשה והאלים ביותר עד כה - הטרור האיסלאמי. מרבית מדינות ערב עמדו מול קבוצות וארגונים רבים בתוכָן, ומלחמתן בהם היתה ברורה וחד-משמעית. ראויות לציון הן מצרים (שקט מאז 1995), סוריה (שקט מאז 1982), עירק של סדאם חוסיין, מרוקו של המלך חסן, אלג'יריה (בה מתנהלת מלחמה קשה מאז 1991) וירדן של המלך חוסיין.
בחינת האמצעים למלחמה בטרור מבהירה לחלוטין - מלחמת חורמה שמתחילה במנהיגים. ישראל החלה בתהליך זה באיחור של עשר שנים. ובדיוק כאשר התעשתה והחלה מסתמנת הקלה מסוימת בפיגועי הטרור - באה תוכנית ההינתקות של שרון, המאיימת לעצור את תהליך ההתפכחות.
מי שסבור שתוצאות משאל הליכוד לגבי תוכנית ההינתקות היו אחרות לו היה מתקיים משאל-עם, טועה לדעתנו. הרעיון של הינתקות חד-צדדית הועלה במצעו של עמרם מצנע בבחירות, ונדחה חד-משמעית. בבחירות ינואר 2003 עמדו להכרעה שתי חלופות: האחת - נסיגות המתהדרות בשמות ניטרליים והבטחות לשיחות שלום; השנייה - מלחמה בטרור ללא פשרות, מתוך הניסיון האומר שאי אפשר להתדיין עם הטרור, להתפשר עִמו או להגיע איתו להבנות כלשהן. בין שתי חלופות אלו בחר הציבור בחלופה השנייה.
כאשר אמר ציבור מצביעי הליכוד את דברו בבירור נגד תוכנית ההינתקות, הדברים לא התקבלו וסוכמו, אם בשמחה ואם במפח-נפש, כמקובל בדמוקרטיה בריאה. במקום זאת החל תהליך דה-לגיטימציה של המתנגדים, שכונו "כוחות עוינים" או "גרעין ימני קיצוני" שהשתלט על הליכוד מבפנים. אך היו אלה בעיקר דברי ההבל של השרה ציפי לבני, אשר חוזקו במשרד ראש הממשלה ועברו לשמאל הבלתי-נלאה והתקשורת שִׁפחתו. משם קָצרה הדרך למסע הסתה אלים נגד חברי הליכוד.
תוצאות הבחירות משקפות את דעת בוחרי הליכוד והשקפתם, ובמידה רבה את רצון רוב העם שבחר בהם. ייתכן אומנם שהמתנחלים ניהלו מסע שכנוע יעיל, אך נא לא לטעות - בוחרי הליכוד החליטו מתוך שיקול-דעת וברוב מוחץ: התוכנית אינה ראויה ועליה לעבור מן העולם. היו אלה דווקא שרון ונאמניו שפעלו בניגוד לכללי שלטון תקין, וממשיכים עדיין לחתור נגד הכרעת הבוחרים. אין לשרון שום זכות לקדם את דעותיו בניגוד לבוחריו, למפלגתו ולהכרעה הדמוקרטית שהתקבלה. ללא לחצים מניפולטיביים שהוא מפעיל, גם היום אין לו רוב. פעילות פוליטית איננה ניתנת למניפולציה בהתאמה לתוצאותיה, אלא נובעת מאחריות כוללת, לטוב ולרע.
רצה הגורל ותוך שלושה ימים במחצית מאי 2004 אירעו לנו שלושה אסונות. 13 חיילים נהרגו בשלוש תקריות קשות. ימים אלה הוכיחו, בכאב רב, את כוח ההשתלחות של השמאל המשיחי ששרון עורר מרבצו. הקולות שנשמעו בדבר "מיעוט קטן המכתיב את מדיניות הרוב" וההשמצות החריפות נגד בוחרי הליכוד ותושבי יש"ע, אשר נפתחו מכיוונם של שרון, אולמרט וציפי לבני, תפסו תאוצה בתקשורת והפכו להסתה כללית נגד המחנה הלאומי. מלבד בעידן סברה ושתילה בלבנון ב-1982 ורצח רבין בנובמבר 1995, קשה למצוא בהיסטוריה של מדינת ישראל דוגמאות דומות לימים אלה. בשמאל פתחו במסע הסתה - וגם הפעם, כבעבר, לא כלפי האויב אלא כלפי בני-עַמם, מצביעי הליכוד ותושבי יש"ע. כלל וכלל לא איכפת להם כי הם רוקדים על הדם, וראה דבריו המלוטשים כסכין בביקורתו החריפה של בני בגין, "אופס, טעיתי".
האם ניתן לאבחן מהן הנסיבות המעוררות בדרך כלל את השמאל להשתלח במתנגדיו במערכת הפוליטית? ניכר דפוס ברור: ראשית, כאשר השמאל באופוזיציה, ואין לו השפעה על קביעת המדיניות (אסון-טבע, מבחינתו), ושנית, כאשר נדמה לו שהמערכת הפוליטית השלטת נחלשת, ומסתמן סיכוי לבחירות קרבות ואפשרות לתפיסת השלטון.
אך במקרה זה שרון אחראי יותר מכל, הן להתעוררות השמאל והן להתגברות הטרור. שרון מייחל כי הבשורה למען תוכניתו תצא מהפגנת השמאל בכיכר רבין, וכבר נכתב כי לא רק שדב ויסגלס היה שמח לנאום שם, אלא שלשכת ראש הממשלה מעודדת בשקט את המארגנים. בסביבתו של שרון משוועים להמשך ההשתלחות של השמאל וחיזוק הקריאה להינתקות. שרון יודע היטב כי כל עוד השמאל מתקיף את המחנה הלאומי, לא הוא יואשם בפרץ המחודש של הטרור. שרון מבצע את רצון השמאל הקיצוני, ובשלב זה, לפחות, הוא חסין מביקורתו.
הלגיטימציה שניתנה, באמצעות תוכניתו, להתעוררות השמאל בישראל, היא חמורה ביותר. כותבי טורים החלו שוב לכתוב "לא נשכח ולא נסלח"; ח"כ יולי תמיר וזהבה גלאון החלו לדבר במונחי פשעי-מלחמה של ישראל עוד לפני שיצאה ישראל לפעול ברפיח, וכך גם אבשלום וילן; ח"כ שריד עשה זאת במהלך הפעולה; ח"כ ביילין החל לארגן תהלוכות ועצרות מול משרד הביטחון ובמחסומי צה"ל בעזה; וח"כים ערבים מתלהמים ומשתוללים, תוך קריאות 'נאצים' לחיילי צה"ל ולמפקדיו, ואיש אינו מכַהה בהם.
שוו בנפשכם: מדינה נמצאת במצב מלחמה, חייל יוצא לקרב בהנחיית מדינתו, מסכן את חייו, ומה שהוא רואה זה את בני-עמו המפגינים למען האויב. זו התופעה החמורה ביותר בפעילותו של השמאל המשיחי. הצבא יכול לפעול בקונצנזוס בלבד, הוא זקוק להסכמה ותמיכה של העם. מותר ואף חובה להפגין נגד הממשלה, אך להראות לחיילים בחזית, ממש לפני יציאתם לקרב, את השלילה המוחלטת - דבר זה גרוע משערורייה. התגובה הנכונה היתה התגייסות המוני עם ישראל להבעת תמיכה ואהבה לחיילים, כולל הורי החיילים הנספים בעזה.
אמנון דנקנר מבקר בחריפות את השמאל (כפי שהתבטא בדבריו ובהתנהגותו של ח"כ אבשלום וילן) - "צעקני, היסטרי, מתנשא ולא הגיוני, תוך הוקעת דברי אחרים כדברי הבל": ...כמו אחרים בשמאל בעלי סגנון דומה ויכולת דומה להתלהם, להתעטף בצדקנות, ולהתייחס בהתנשאות מרובה ליריביו הפוליטיים... הניכור הקר, המתנשא והמזלזל שהשמאל מקרין סביבו בוויכוח הישראלי הגדול, הוא אבן הנגף הגדולה שלו. האמפתיה שהוא מקרין כלפי סֵבל פלשתיני לעומת קור-לבו מול סֵבל של ישראלים, זלזולו בערכים היקרים לאחרים, כמו דת ועיקרֵי לאום, התעלמותו המוחלטת כמעט מפחדים של אוכלוסיות גדולות מפני מחיקה תרבותית, לאומית ודתית, והתעקשותו לדבר בשפת הגלובליזציה... הרגש, האמפתיה האנושית, היכולת להקשיב למצוקות ולכבוד האמיתי, הוא חבילה חיונית שבה חייב להיות מצויד כל מי שמבקש להשפיע על השיח הציבורי.
עוד האֵבל בלבבות, עוד טרם הובאו מתינו לקבורה, החליט השמאל לקיים עצרת המונים בת"א. ושוב אותה תמונה של השחתה מוסרית של הרדיקל היהודי. שוב השמאלן המבכה מרה את מותו "של ילד פלשתיני" (לרוב בריון צעיר ואבן בידו הבא להרוג, שלעתים נורה ונרצח על-ידי משלחיו עצמם למען מצלמות טלוויזיה), אבָל דממה ואלם לנוכח רצח תינוקת יהודייה או אם וארבע בנותיה.
הנה כי-כן העיתונאי רפי מָן יכול לקבוע, למרות 4 שנות הטרור וסיפורי הזוועה המחרידים, כי הפלשתינים אינם קניבלים, וגם אנחנו עשינו מעשים כאלה, וכי אנו עושים דמוניזציה של הפלשתינים שתמנע הסדר מדיני. וכך יכול עוכר ישראל כמו ב. מיכאל, בחסות הכיפה שעל ראשו, לכתוב כי הפעולה בעזה היתה מיותרת ומדובר בסתם מחרטות תמימות; ולהוסיף ולקבוע בביטחון מצמרר כי ההתעללות בחיים (של ישראל בפלשתינים?) חמורה יותר מההתעללות של הפלשתינים במתים של ישראל.
לצערנו הרב יכול ב. מיכאל לומר זאת, ודבר לא ייעשה לו, בשם חופש הביטוי, שהרי הוא כבר כתב בעבר, בתעמולה שיכולה לשמש בסיס פעולה לאנטישמיות, כי : אנחנו מחזיקים אלפי בני-אדם שלא נשפטו במכלאות; אנחנו הורגים בממוצע חמישה בני-אדם ביום; אנחנו מפציצים מעשה-שגרה בתים של אזרחים חפים מפשע; אנחנו מחזיקים מיליוני בני-אדם בנוולות ובעוני, ברעב ובחולי; אנחנו מעניקים זכויות אדם ואזרח רק לבני העם השליט; אנחנו מכפיפים מיליוני בני-אדם להתעמרותם חסרת-המעצורים של קלגסי מחסומים במדים, של תיאו-פשיסטים מזוינים; אנחנו משמידים בשיטתיות ובקור את מטות-לחמם ונכסיהם של מיליונים; אנחנו עשינו הפקר את חייהם של הנכבשים; אנחנו הבאנו לשיאים חדשים של הקלוּת הבלתי-נסבלת של התליינות; והוצאות להורג ללא משפט נעשו מעשה שגרה.
אם זו מדינת ישראל ואלה מעשיה, מה לנו כי נלין על הביקורת במערכת הבינלאומית? השמאל פועל בשני ראשי חץ עיקריים, ועיקר נזקו במערכת הבינלאומית: האחד, זרם בייליניסטי שפגיעתו רעה במישור המדיני, והשני, זרם תקשורתי-אקדמי הנועד להסית את האנטישמיות.
בנסיבות אלה קשה היה לִצפות בריאיון של דן מרגלית עם ח"כ רן כהן, שמבלי להניד עפעף קבע: "הגענו לאלף הרוגים, צריך להעיף את הממשלה ולהתחיל לעשות שלום". מרגלית שכח, או שמא לא רצה להזכיר, כי אלף נרצחי הטרור הם המחיר שעם ישראל משלם על הסכמי אוסלו, שהאדון כהן וחבריו הביאו על עם ישראל; ושניהם שכחו, או לא רצו להזכיר, כי הם נתנו לרוצחים הפלשתינים רובים מתוך שיקולים הזויים וחסרי-בסיס, וברובים אלה הם הורגים בנו היום; והם שכחו, או לא רצו להזכיר, כי הם אלה שהביאו, מתוך עיוורון מדיני ושיקולים מוטעים (שלא נענשו ולא נשפטו עליהם ולא הודו בטעותם) את הרוצח הסדרתי מטוניס, שהביא עלינו את אלף הרוגינו; והם שכחו, או לא רצו להזכיר, כי הם הכניסו את 150,000 הטרוריסטים מתוניס והשליטו אותם על החברה הפלשתינית הפנימית, שאיתה אולי ניתן היה להגיע להסדרים חלקיים כלשהם.
והם התעלמו, או שכחו, שכבר מהיום הראשון לאוסלו, בספטמבר 1993, עוד טרם נערכה החגיגה בבית הלבן - אנו כאן צעקנו ומחינו והתרענו שאין עושים כדברים האלה עם אדם כערפאת מבלי ללמוד את דמותו ואישיותו, את מעשי הבוגדנות והטרור שלו בירדן, בלבנון ובסוריה; התרענו על השכול שהביא על עשרות אלפי ערבים ופלשתינים לאורך ההיסטוריה העקובה מדם שלו; ההרס שהוא הביא על בירות ערביות, על עמאן וביירות; לכמה מלחמות בין-ערביות הוא גרם בירדן ובלבנון; וכיצד מתייחסים אליו ומה אמרו עליו מדינאים ערביים כמו חוסיין ואסד.
אך זהו השמאל החירש והעיוור שלא שעה להתרעות המזהירות כי ערפאת יביא את ישראל אל סף הקיום המדיני, כזה שמלחמת 1973 תהיה אירוע קל לעומתו.
השאלה הקריטית שמן הראוי לשאול: נניח כי מצביעי הליכוד היו קובעים, ברוב של 99%, שיש לבצע את ההינתקות - האם הפעולה בשכונת זייתון בעזה לא היתה מתבצעת? האם בציר פילדלפי, שהוחלט כי יישאר בשלב זה בידינו משום שהוא המונע בינתיים הכנסת טילי נ.מ, טילי נ.ט וקטיושות לעזה - האם עקב הצבעה כזאת לא היו לנו נפגעים? מה הקשר בין האסונות שהתרחשו לנו לבין ההצבעה? האם בעקבות ההצבעה היתה ישראל יוצאת בשבריר שנייה מעזה ומיד היה השלום פורץ? והאם יש מישהו הסבור באמת כי ישראל לא תיאלץ לפעול בתנאים הרבה יותר קשים בעזה כדי להילחם בטרור?
אך התקשורת החלה במסע הצלב שלה לסייע למנוסת הבהלה מעזה, שתייצר אסונות נוספים בעתיד, כאילו בריחה הובילה אי-פעם בהיסטוריה להסדרים ולשלום.
בתעמולתו קורא השמאל לעזוב את עזה. אך העובדה היא שאנו עזבנו את עזה וברחנו מערי יהודה ושומרון כבר במחצית שנות התשעים; המציאות היא כי 98% מהפלשתינים תושבי השטחים לא נמצאים תחת שלטוננו זה שנים רבות. אך מה לעשות ועזה רודפת אותנו בטרור, וערפאת ממשיך בתוכניתו המקורית לחסל את מדינת ישראל בשלבים. וכך אנו נאלצים שוב ושוב להיכנס גם לעזה, ולהקים מחסומים ביש"ע, כדי לשמור על רמת ביטחון מינימלית ולמנוע מהמתאבדים הפלשתינים, שלדעת השמאל רק נאלצים לעשות את מעשי הזוועה שלהם בלית-ברירה כי אנו כובשים אותם, מלהגיע לרחובות ת"א.
היום שאחרי
השאלות הנכונות שעלינו לשאול: האם הפלשתינים יתאדו בעקבות הבריחה מעזה? האם עזה תשקוט וכל הטרוריסטים הפלשתינים יעברו לעַבד את אדמתם? האם יהיה לפתע עם מי לדבר והשלום והפריחה הכלכלית יעתירו עלינו? האם ארגוני הטרור למיניהם יחדלו מדרך הג'יהאד? האם תושבי יהודה ושומרון הפלשתינים יִראו כי ישראל ברחה מעזה, ונפעמים מגדולת מעשנו יניחו ידם מטרור ואלימות ויעמדו עִמנו שכם-אחד לבנות את "עיר השלום העולמית"? ולאחר הבריחה העתידית מירושלים - האם ערביי ישראל יהפכו ציונים נאמנים למדינה ולא יתחילו במסע אינתיפאדה נוסף בשם קיפוח מדומה? האם למחרת היציאה מעזה תחדל האנטישמיות וישראל תזכה לשבח ואהדה חדשים בעולם?
ועוד: האם מצבה האסטרטגי של ישראל ישתפר או יחמיר בעקבות יציאה מעזה? ומכאן, האם למדנו את לקחי לבנון, כדי שלא נקבל את חיזבאללה בשטחים, ובהמשך בתוך ישראל? ומכאן, מה לימדה אותנו ההיסטוריה היהודית על משמעויות הבריחה באלפיים שנות גלות, וכך גם ההיסטוריה הקצרה של המפעל הציוני?
כנגד שאלות אלו תוטח בפנינו השאלה המתריסה - ומה החלופה שלך?
התשובה היא: "קיר הברזל". עד שלא נשכנע את הערבים כי הקמנו קיר ברזל של סיבולת, סבלנות, יכולת, עוצמה ועיקשות בשמירה על קיומנו בישראל הריבונית והעצמאית - לא נחדל לסבול מטרור ומאלימות שיחמירו וילכו. מצרים התעשתה, גם אם עדיין נותרה האויב החריף, וגם הפלשתינים יתעשתו, גם אם זה יהיה בעתיד הרחוק, ולאחר שיגלו את כוחם העצמי, וינותקו מחלב העטין של אונר"א ומן התמיכה האוטומטית שהם מקבלים במערכת הבינלאומית. אך "קיר הברזל" יוכל לעמוד איתן רק לאחר שהשמאל יבין כי מדינת ישראל צריכה לפעול ולהתנהג בדיוק כמו ארה"ב ובריטניה וצרפת וכל מדינה דמוקרטית שהיא מודל נשאף לחיקוי. לא יותר מהן ולא פחות מהן. האם זה יקרה אי-פעם? עייפנו מלשאול.
סיכום
אריאל שרון נבחר ברוב רחב, על-רקע הדימוי של יכולתו להחליט ולהכריע ולהוביל בימי מלחמה. אך דימוי זה רָחק מאוד מן המציאות. לא רק ששרון לא עשה דבר מאלה, אין הוא חפץ כלל לעשות זאת. הוא שכלל את יכולת התמרון הפוליטי, אמנות הטקטיקה והמניפולציות האישיות והשימוש באמצעי פרסום זולים; הוא נתן לבוחריו את ההרגשה שהוא התשובה לצורכיהם, אך בפועל הוא מכזיב ומתסכל.
את תפישתו המדינית של שרון ניתן לאפיין בשני ממדים: ראשית, כל עוד אין עם מי לדבר בקרב הפלשתינים, ישראל תכה בהם עד שיתפכחו; וכשיהיה עם מי לדבר בקרב הפלשתינים, ישראל תהיה מוכנה לוויתורים כואבים. הבעיה היא שהוא יודע כי אין עם מי לדבר. זו גם הקביעה שלו עצמו והבסיס לתוכנית ההינתקות שלו. אם כך, מדוע שלא יישאר ברישא של קביעתו, עד שהפלשתינים יתעשתו?
עם זאת, במבחן ההבטחות והציפיות לעומת מילוין, המנהיגות האישית, המוסר האישי והציבורי, ובמבחן התוצאות - שרון הוא מן הגרועים שבראשי הממשלה בישראל. למען שאיפתו האישית ללגיטימציה ולסיום הקריירה הפוליטית שלו בתוך הקונצנזוס, הוא מביא את ישראל אל עברי פי פחת.
הטרור הפלשתיני והאיסלאמי מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. דווקא כאשר בקרב הפלשתינים החלו להישמע ניצני קולות של 'האם לא כדאי להזניח את דרך האלימות והטרור', דווקא כאשר ישראל החלה להילחם בטרור באופן אפקטיבי - דווקא אז באה תוכנית ההינתקות, השולחת להם מסר ברור להמשיך בדרכם ביתר שאת כי רווחים בצִדה, כי היהודים חלשים ומפוחדים ועדיין מחזרים אחר רצונם הטוב. הקולות הספקניים בקרב הפלשתינים נאלמו, ונחש הטרור שב וזקף ראשו. בנסיבות אלה, מהו ההיגיון ומדוע יהיה לפלשתינים תמריץ לנהל משא-ומתן ולהתקדם בתהליך כלשהו להסדר מדיני? ערפאת קיבל זריקת עידוד אדירה. לא די שלא שינה מעמדותיו השוללות קיום יהודי בכל שטח משטחי פלשתין, אלא שמעתה הוא יכול להמשיך בסרבנותו ולקבל שטחים באופן חד-צדדי, ככל שיתעקש ויגביה את רף הטרור. אם למישהו בקֶרב ההנהגה הפלשתינית היה ספק בניצחון התפישה של נסראללה בסילוק ישראל מלבנון, ערפאת יכול להוכיח כי זה נכון לגבי יש"ע. ערפאת יגביר את רמת ההסתה והפיגועים, בניסיון לעורר ולהתסיס את דעת-הקהל הישראלית שתביא לבריחות נוספות להן הוא מייחל, בחסות השמאל בישראל.
ההוכחה לדברים אלה ניתנה מיד בהשתוללות הטרור בעזה, הלחימה של החמושים בסימטאות, כשהם מוצאים יתרונות טקטיים חדשים מול ישראל, בתקווה כי מנוסת ישראל מעזה תתבצע ללא תכנון אסטרטגי וללא חשיבה מסודרת. בסופו של דבר תצא ישראל מעזה וזנבה בין רגליה, אך עזה תמשיך לפגוע בישראל, ותיצור את התמריץ הדרוש לה לצורך הבריחה הבאה - ממזרח-ירושלים, תחת השם הנוח לעיכול "יישור קווי גבול".
בעיה חריפה לא פחות היא הקיטוב המשסע את החברה הישראלית. אכן, שרון עורר את השמאל מבושת התבוסה בבחירות, והוא שב ומשמיע קולו ברמה. להסית יהודים נגד יהודים ו"לעודד" את האנטישמיות ואת שנאת ישראל בעולם - את זאת העלה השמאל זה מכבר לדרגת אמנות צרופה.
כל שנותר לשאול הוא - מהיכן נובעים אותם מעיינות בלתי-חרבים של שנאה עצמית אצל השמאלן היהודי, המציג את ארצו הנאבקת על חייה כיורשת הנאציזם, ואת הקמים להשמידה, בעלי-בריתו של היטלר מאמש, כקורבן-תמיד? כדי לענות על כך יש צורך במחקר מתחום הפסיכו-פתולוגיה, ולא דווקא במדעי המדינה, מקצועו של הח"מ. ואולי "חטאנו כנראה מאוד, שמתקיים בנו הכתוב - כשאלוהים רוצה להעניש אנשים, הוא נוטל מהם את השכל".

המזרחן ד"ר דוד בוקעי מלמד מדע המדינה באוניברסיטת חיפה. פרסם מספר ספרים בנושאי האיסלאם והמזה"ת. המחקר האחרון בעריכתו - Muhammad’s Monsters - יצא בהוצאת New Leaf Publishers בשיתוף מרכז אריאל.
תאריך:  09/01/2007   |   עודכן:  10/01/2007
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
שרון והתקשורת: הברית הלא-קדושה
תגובות  [ 3 ] מוצגות  [ 3 ]  כתוב תגובה 
1
איך הגעת למסקנה שז'נבה היא הטריגר ?
ישראבלוף  |  9/01/07 20:43
2
איך הגעת למסקנה שז'נבה היא הטריגר ?
ישראבלוף  |  9/01/07 20:44
 
- שתי הדעות משלימות אחת את השניה
sailor  |  9/01/07 22:32
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
מנחם ברוד
האמונה היהודית מאפשרת לנו להביט במציאות הנוכחית בעיניים אחרות. המקורות מעניקים לנו נקודת-מבט, שצובעת את החלל שבו אנו שרויים בצבע אופטימי ומלא תקווה
נרי אבנרי
הם שנאו אותו, גם בגלל שיצא שמעו למרחוק, כשקרן מועד. בכל הזדמנות, נהגו להביא ציטוט של בן-גוריון, שאמר עליו: "אריק הוא מפקד מצוין, רק חבל שהוא מתקשה באמירת אמת". עכשיו הם אוהבים אותו ומתגעגעים אליו...
גלעד קדומים
האיש שתוצרת תנובה אינה מאכלסת את מקררו, קדוש יאמר לו. אפילו בביתם של ה"קיצוניים" ביותר, המדברים בעוז ובאומץ על מעשי מרד גלויים, נעדר ה"אומץ" הכלכלי הפשוט - להימנע מקניית תוצרת החברה ההסתדרותית - "תנובה"
זאב שניידר
שיתוף הפעולה המתהווה בין הפשע המאורגן הקונבנציונלי לקהילת ההאקרים הזדוניים יוצר זן חדש של פשע מאורגן, עובדה שצריכה להדיר שינה מהממונים על אכיפת החוק
יהונתן דחוח-הלוי
המזרח התיכון נמצא בעיצומו של משבר המתהווה ביחסים בין השיעה לבין הסונה    בעיני המשטרים הסוניים, אירן ולא ישראל, היא האויב הראשי במזרח התיכון, הנתפסת כגורם אימפריאליסטי החותר תחתיהם    באופן פרדוקסאלי ייתכן והמשטרים הערביים שהרבו לתקוף את ארה"ב ימצאו את עצמם נזקקים להגנתה או מקווים לפעולה נגד אירן
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il