לא להאמין, אבל עובדה: השילוט הרשלני, על אם הדרך, בכבישי ארצנו, עלול להוציא נהג מן השורה מדעתו. אם לא די בתשתית הרעועה, בריבוי "הכבישים האדומים" ובצביעה המטעה והמבלבלת של קטעי כביש שלמים - הרי שנוספה גם הצרה הזו, המונחתת על הנהג המצוי: הוא יוצא בבוקר מן הבית ולא יודע אם יחזור אליו, בשלום, לעת ערב.
בשל רשלנות השילוט על הכביש, כמעט אבדה בסוף השבוע צעירה תל אביבית את תינוקה. את הצעירה, בחודש התשיעי להריונה, אחזו צירי לידה והיא היתה אמורה להגיע לבית החולים "שרון" בפתח תקוה, הידוע פחות בשמו העכשווי: המרכז הרפואי רבין. בעלה, שהסיע אותה במכוניתו, הבחין, לפתע, לחרדתו, כי לא זה בית החולים שבו היא אמורה ללדת. בירור קצר העלה כי המדובר בבית החולים בילינסון, הקרוי אף הוא "המרכז הרפואי רבין". כהרף עין "טסו" השניים ליעד המבוקש, וממש בפתח בית החולים, כרעה הצעירה ללדת. ולבסוף ילדה בשלום את תינוקה.
ליולדת הזו שיחק אומנם המזל, אבל הסיפור יכול היה גם להסתיים אחרת, והכל בשל כפילות בשמותיהם של שני בתי החולים. אז נכון שבית החולים לשעבר "שרון" קרוי גם "קמפוס גולדה", אבל השם הזה מופיע מאוחר מדי, ממש על סיפו של בית החולים. אם לא די בכך, בצידי הדרכים מופיע מעט מדי השלט המכוון ל"מרכז הרפואי רבין" והנהג עלול לאבד את דרכו, מה גם שהוא מתבלבל, ובצדק, ואינו יודע לאיזה משני המרכזים הוא אמור בעצם להגיע. כבודם של רבין ושל גולדה במקומו מונח, אבל מדוע לשים מכשול בפני עיוור, מה גם שמדובר בפיקוח נפש? מדוע לא לקרוא לילד בשמו: המרכז הרפואי רבין (בית החולים בילינסון) והמרכז הרפואי גולדה (בית החולים שרון). איך אומרים: יהי לקיסר אשר לקיסר. ולמען האמת, ראוי גם לזכור כי "עמך" עדיין מכיר את שני בתי החולים דווקא בשמותיהם הישנים.
הפסד טיסה
אותם דברים אמורים באשר למספרי הכבישים שמע"ץ מציבה. מה אומר לנהג המצוי "כביש מספר 44", או "כביש מספר 55"? לפחות צריך להציב ליד מספרים אלה גם את שמות היעדים שאליהם אמור הנהג להגיע, שאחרת הוא ייאלץ להצטייד במפה של מספרי כבישים כדי לפענח את הסוד.
שלא כמו היולדת, לתייר יהודי מלונדון שהיה בדרכו לשדה דב בתל אביב, לא שיחק המזל. הוא הפסיד את טיסתו לאילת רק משום העדר שילוט מתאים, שיורה לו את הדרך לשדה דב. התייר התמים, שאינו דובר עברית, היה בדרכו במכוניתו השכורה, ממלון "אכדיה" בהרצליה לשדה דב. לשווא הוא תר אחר תמרור דרכים שיורה לו את היעד, ובסופו של דבר חלף על פניו, רק משום שהשלט היה חבוי בתוך הכניסה לשדה, מה גם שהוא היה בעברית בלבד - שפה שתיירנו איננו דובר.
אבל, שלט חבוי יש לא רק בשדה דב. שלטים חבויים הם מכת מדינה ממש. מאחורי עצים, או שיחים עבותים מסתתרים, לא אחת, שלטים כאלה, והכל משום שהרשויות המקומיות אינן טורחות לגזום את הצמחיה. דוגמאות לרשלנות כזו יש למכביר, נזכיר שתיים מהן: בצמתים מרכזיים, כמו זה שבדרך חיפה ארלוזורוב בתל אביב (לפני הפנייה לרחוב המסגר) וברחוב אחוזה ברעננה, מול בית לווינשטיין, לפני הפנייה שמאלה, להרצליה.
איזה בלבול
החלמאות חוגגת גם בשמות הרחובות עצמם: שלט דרכים אחד בתל אביב מורה על "רחוב לה גארדיה" ואילו שלט שני, המתנוסס לא הרחק ממנו על "רחוב לה גווארדיה", אומנם, אותה הגברת בשנוי אדרת, כשהשם הנכון הוא "רחוב לה גווארדיה", על שמו של מי שהיה ראש עיריית ניו-יורק ואוהד ישראל.
הוא הדין באיות הלועזי של שמות רחובות, כאשר פעם חסרה אות מסויימת בשם ופעם ישנה אות מיותרת. גרוע לא פחות הוא השילוט של רחוב גורדון בתל אביב, כשאינך יודע לאיזה גורדון הכוונה: לא.ד. גורדון, לש.ל. גורדון, או, אולי, לי.ל. גורדון? לך ותשבור את הראש איזה גורדון בדיוק אתה מחפש.
ולבסוף, אנקדוטה קטנה מן התקופה שבה התגוררתי ברמת גן, לפני 30 שנה, ושאותה חוויתי על בשרי. ערב אחד הזמנתי מונית, בתום עבודתי במערכת העיתון בתל אביב, כדי להגיע לביתי, ברחוב פנקס ברמת גן. בדרך הבחנתי, להפתעתי, כי הנהג אינו נוסע בכיוון הנכון. משהסבתי את תשומת ליבו לכך, היה הנהג בשלו: "אל תדאג, אני אביא אותך הביתה". בסופו של דבר הגענו לרחוב פנחס.
אז כדי למנוע טעויות בשל הדמיון הרב בן שני השמות, הנה הצעה: למה לא לקרוא לרחוב פנחס בשמו המלא - רחוב פנחס רוטנברג, ולרחוב פנקס - רחוב דוד צבי פנקס, ובא לציון גואל?
