איש אינו יכול לערער על כוחה האדיר של האות הכתובה, או להטיל ספק במידת השפעתה, ולא רק על, מה שנוהגים לכנות, "האזרח הבינוני" או "הקורא הפשוט". כוח השפעתה גדול, כמעט במידה שווה, על הפועל כעל המורה, על הפקיד הממשלתי כעל החקלאי, על החייל כעל העסקן הציבורי. אפשר, כמובן, להתייחס אליה גם בחשד, או לפחות באדישות, אבל בדרך כלל, מדרך הטבע, נהוג לרחוש לה אמון כמעט בלתי מסוייג, או לפחות לקבל אותה כעובדה הראוייה לתשומת-לב.
אחרי ככלות הכל משחקת האות הכתובה תפקיד ראשון במעלה בחייו של האזרח ובחייו של האזרח הישראלי במיוחד: היא מספרת לו על התרחשויות - והן רבות מאוד וחשובות מאוד - מלמדת אותו את סיבתן, מנחה אותו בהבנתן, מחנכת ומבדרת אותו. בקיצור: האזרח הישראלי חי עם האות הכתובה חלק ניכר מיומו. הוא קורא אותה במשרד, הוא מביא אותה אל ביתו, הוא מחפש אחריה והיא אחריו; הוא מבקש בה פורקן לעצביו המתוחים, ביטוי להרהורי-ליבו, חומר לשיחה, או גלולה למרגוע.
ומפני שלאות הכתובה יש פנים לכאן ולכאן וכוחה אדיר גם ברע וגם בטוב, ומפני שהיא עלולה להרוס באותה מידה שהיא עשוייה לבנות ולסלף באותה מידה שהיא עשוייה להבהיר - צפוייה ממנה סכנה לא פחות מאשר תועלת, כאשר היא משמשת קרדום לחפור בו; ובמשטר דמוקרטי עלול הקרדום הזה להביא כליה על הפרט ועל האומה כולה כאחד.
כי תעמלן זריז, בעל מטרות מרחיקות-לכת, היודע להסוות היטב את מלאכתו והפועל בשירותו של שלטון מושחת - יכול בעזרת האות הכתובה לחבל ברוח העם, להחליש את כוננותו, לערער את אמונו בעצמו, להטיל עליו פחדים ומבוכה, במידה כזאת שכל אויב חיצוני לא יהיה זקוק אלא לנשיפת-פה אחת כדי להפיל את חומותיו.
במדינות טוטאליטריות מתגאים ב"עיתונות חופשית" - חופשית להגיד מה שהשליט רוצה לשמוע, חופשית להגיד מה שהשליט רוצה להגיד. ישראל, שבה שולטת היום דמוקרטיה טוטאליטרית של ממש, מתקרבת, בצעדי ענק, אל מדינות כאלה. בישראל של היום יש הרבה עיתונים, אבל רובם המכריע אינם מצפצפים לפני שמשרד ראש הממשלה מעביר להם את התווים, ולצפצוף שלהם יש טון אחד בלבד: להשביע את רצון השליט.
לפחות בתחום הזה אין לאהוד אולמרט דאגות של ממש. כי בישראל של היום פועלת העיתונות להלהבתו ולהרדמתו של האזרח, ממש כמו סם. אסור לשכוח כי פעם, בעבר הלא כל כך רחוק, היתה לנו עיתונות שונה: לא מרדימה אלא מעוררת. במקום לאטום היא פקחה עיניים, במקום להשתיק את העוולות, היא דובבה ומחתה. בישראל של אותם ימים היתה העיתונות יסוד ראשון לאורח-חייה, תנאי ראשון לקיומה כדמוקרטיה, המכשיר הגדול ביותר לשמירת עקרונותיה.
כמה מצער שיש היום במערכת השלטון מי שמחפשים דרכים בחוק כדי לעצור במרוצתה את היד הכותבת את האמת.. כי אם היד כותבת מן הלב ומן המצפון ומן הכוונה הטהורה לחשוף את האמת על השחיתות הפושה בכל פינת-שלטון - אסור, בשום פנים ואופן, לגדוע אותה. זה, כשלעצמו, חוק ראשון במעלה במדינה דמוקרטית. הוא קודם לכל חוק אחר. אין חזק ממנו ואין טוב ממנו.
כמה עצוב שהאות הכתובה בעיתונות של היום הופכת, יותר ויותר, לקרדום לחפור בו מצד מקהלת-עיתונות צווחנית, העונה אמן לגחמותיו של השליט ומסתירה, או מסלפת, לפי רצונו, את האמת מן הציבור הרחב. על כן, את הקרדום הזה של "מה יפית", יש לנפץ, מהר ככל האפשר, בטרם יהיה מאוחר מדי.
