ישנם אנשים שקמים בבוקר, ומגלים שהם עם ומתחילים ללכת. אולם מה יעשה אדם שקם בבוקר ומגלה שהוא מקק ענקי, כמו בסיפור 'הגלגול' של קפקא, או גרוע יותר - נתבע בהליך הוצל"פ, מעמד שהוא גרוע ממעמד של מקק ענק, גדול ומכוער (בין היתר משום שלמקקים לא ממש אכפת שמעקלים להם את כל הרהיטים בבית, וזה מאפשר להם מקום נרחב יותר להתנוענע בחדרם)? כמובן שיבקש את סעדן של תחנות הצדק, ויתבע את מי שגרם לו את העוול תוך ציפיה לאמירות חוצבות להבות של בית המשפט, ולרגע מתוק של נצחון ותחושה ש"כל הסבל היה שווה את זה". אולם כמשה אשר עמד על הר נבו וראה את הארץ המובטחת אך לא יכול היה להגיע אליה, כך גם גיבור הסיפור שלנו - את הארץ המובטחת (של הליך משפטי שיספק לו קתרזיס וניצחון שעליו יוכל לספר לנכדיו או לחלופין, נניח, לגיא מרוז ולאורלי וילנאי באייטם הדוקומנטרי הבא שלהם) לא ראה, אך על הר נבו עמד גם עמד. הר הנבו בסיפור שלנו הוא השלב של הגשת התביעה; שמח וטוב לב שם גיבור סיפורנו פעמיו אל מזכירות בית המשפט, תחת צקלונו 'טופס פתיחת הליך', צ'ק אגרה, הזמנה לדין, וכל הטבין והתקילין שהפרוצדורה האזרחית דורשת. תקווה נצתה בליבו כי בית המשפט יכיר בסבלו רב השנים, ובא לעולם תיקון, לפחות קטן ונקודתי (והרי כל המתקן את העולם תיקון נקודתי, כאילו תיקן עולם ומלואו, הרי).
עגל הזהב בסיפור (כלומר, הסיבה שבגינה הגיבור בסיפורינו לא יראה את הארץ המובטחת) היה סעיף 13(5) ל
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, סעיף אשר מקנה לצדדים להליך משפטי חסינות מפני תביעת לשון הרע.
כשהיינו ילדים, היה מותר לנו להגיד כל דבר שרק נרצה, אפילו דבר שקר, וכל עוד סיכלנו שתי זוגות אצבעות מאחורי גבנו לאות "שקר", הכל היה מותר. כמישהו קילל אותנו, שלחנו לעברו יד בתנוחת "עצור", והקללה עברה אליו (וקקה בידיו).
מסתבר שמשחקי הילדות לא ממש נסתיימו שם, והם ממשיכים במערכת המשפט, שגם לה יש פטנטים מסוג "הכל עובר עליך וקקה בידך", או לסכל את האצבעות מאחורי הגב, אבל כמובן, בנוסח של סעיפים משפטיים.
כמובן שמשחקים אלו שודרגו, ממש כמו פלאפון דור 3, במערכת בתי המשפט, והשם הרשמי שלהם הוא סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
מכוח הסעיף הזה, כל אדם רשאי להכפיש את זולתו ככל שיחפוץ, והוא יהא מוגן מתביעת לשון הרע כל עוד הדברים נאמרו במסגרת "דיון משפטי" או במסגרת הליכים שנלווים לו (כתב תביעה, כתב הגנה, הליכים מקדמיים, הליכי פשרה, וכדומה). בעוד שבימים עברו סייג בית המשפט את החסיון הרחב שהעניק הסעיף, הרי ממש כמו 'שערי שמיים' אשר נפתחו- ואח"כ נסגרו, גם נכונותו של בית המשפט העליון לסייג את החסינות המוחלטת מתביעות לשון הרע בהתייחס לדברים שנאמרו בהליכים משפטיים נסגרה בהלכה של בית המשפט העליון, ומורים כן.
"לאפשר לצדדים להתבטא בחופשיות"
אל המצב המשפטי הזה נכנס גיבור הסיפור שלנו, וזו הסיבה למעשה, שהוא אומנם יכול היה להשקיף אל הארץ המובטחת, אבל בהחלט לא להכנס בשעריה, כפי שהסביר בית המשפט:
- "החסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוא חסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13 (5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון."
הלכה שהרציונל לה טמון בכוונת הכנסת ולפיה:
- "יובהר מיד כי דרישה שלפיה הפרסום ייעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" נכללה במקור בחוק, אך נשמטה ממנו על-פי הוראת סעיף 7 לחוק לשון הרע (תיקון), התשכ"ז-1967. מכאן ניתן לכאורה ללמוד שהמחוקק במפורש ביקש למנוע בירור תוכני באשר לקשר שבין התבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון..."
רציונל ההלכה הינו, בין היתר "למנוע מצב שבו אותם גורמים יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה בשל איום של תביעת לשון הרע", ובגינה, הגם שנפסק זה מכבר כי מחיקת הליך על הסף הינו צעד קיצוני אשר ינקט לעיתים רחוקות מאד, ההליך נמחק על הסף. טענות התובע ולפיהן - לא מדובר ב"דיון במסגרת הליך משפטי", שכן נעשתה טעות בזיהוי והוא אינו החייב האמיתי אלא אדם אחר, לא עזרו שכן לשיטת בית המשפט, די בכך שהתובעים היו צדדים להליך, ואין נפקא מינה כי ה'קורבן' בסיפור הזה זוהה בטעות כחייב.
