בשנת 1974, כמדומני, פרסם ה"טיים" מגזין כתבה על 50 האישים הצעירים המבטיחים במדיניות העולמית. מישראל הוא ציין שניים - את שולמית אלוני ואת גד יעקבי. גם הנרי קיסינג'ר שבחר ביעקבי להשתתף בסמינר היוקרתי שלו למנהיגות צעירה היתה הערכה דומה לזו של ה"טיים".
לגד יעקבי, שהלך לעולמו בטרם עת בגיל 72, היו תכונות מתאימות למנהיגות בכירה. הוא שילב ידע וניסיון כלכלי, עומק אינטלקטואלי, ידע מדיני והיסטורי ויכולת תמרון פוליטי מרשימה. אך משהו בתמהיל מנע ממנו להגיע לפסגה או לשורה הבכירה וחבל.
אולי, כי היה הגון וישר, נלחם על עמדותיו באומץ ובכנות. פיו וליבו שווים ואין הוא חושש מפני אמירת האמת גם למנהיגים שלא אהבו לשמוע את האמת כגולדה מאיר ושמעון פרס.
יעקבי היה נאמן למשה דיין ולדוד בן-גוריון. בבחירות הפנימיות ברפ"י לאחר הקמת מפלגת העבודה יצא במיקום לפני שמעון פרס אך ויתר לו וכך נהיה רק לסגן שר. לאחר פרישת דיין כשקיבל פרס את תיק הביטחון, קיבל יעקבי את תיק התחבורה. הוא היה בין אלה שמנעו את פילוג רפ"י ממפלגת העבודה וחבירתה לליכוד. משום כך בממשלות הבאות שמפלגת העבודה היתה שותפה בהן דאג פרס שיעקבי יקבל תיק נמוך בחשיבותו.
ככלכלן וכבן מושב ביקש יעקבי למצוא את הסינתזה הנכונה בין צורכי כלכלת השוק התחרותי לבין העקרונות של חברה צודקת שהיו בסיסה של תנועת העבודה הישראלית. בין אנשי רפ"י הוא היה בקו אמצעי-מרכזי גם בנושא המדיני-ביטחוני וגם בנושא הכלכלי-חברתי. הוא נמנה על אלה הסבורים כי בתקופה שקדמה ליום הכיפורים 1973 החמצנו הזדמנויות לשלום, ואף כתב על כך בספרו "כחוט השערה".
בבחירות המוקדמות לראשות מפלגת העבודה ב-1992 היה גד יעקבי מועמד ביחד עם פרס, רבין, אורה נמיר וישראל קיסר. הוא הסיר את מועמדותו זמן קצר לפני הבחירות והודיע על תמיכתו ברבין. התמיכה של יעקבי סייעה לרבין לגבור על פרס בסיבוב הראשון. כתגמול פעלו אנשי פרס נגד יעקבי בבחירת חברי הכנסת והוא אומנם לא נכנס לכנסת. רבין ביקש למנותו כשגריר בארה"ב אך פרס התנגד. לבסוף, כפשרה, הסכים למינויו כשגריר באו"ם. הקרע בין פרס לגד יעקבי היה סופי, במיוחד כשנודע לגד כי אנשי פרס מפיצים שמועות כי הוא רוצה את התפקיד בחו"ל בגלל בעיות בחיי המשפחה שלו.
יעקבי היה שגריר מצוין באו"ם ועם שובו לארץ מילא תפקידים כלכליים חשובים - יו"ר חברת החשמל ויו"ר רשות הנמלים. אך, למוד אכזבות, הוא ויתר על חיים פוליטיים אקטיביים. ההבטחה הגדולה לא התקיימה. הוא לא הגיע למקום שהיה ראוי לו וההחמצה היא לא רק שלו. היא של כולנו. מפעם לפעם כתב בעיתונות, סייע למועמדים כלבבו - כגון אופיר פינס. כתב ספרים בתחומי ההיסטוריה הפוליטית ומבנה המשטר בישראל, כתב שירה וספרי ילדים.
מדי פעם נפגשתי עמו. איש שיחה מלבב, מלא כרימון, ציניקן, בעל חוש הומור וחקיין מעולה של אישים פוליטיים. באחרונה ראיתיו בשני אירועים הקשורים בידיד משותף - לוי יצחק הירושלמי ז"ל. בהלוויה - עת ביקש להספידו ובאזכרה בשלושים לפטירתו. לא ידענו כי זו פגישה אחרונה. היה לו רצון חיים עז וחבל כי הלך לפתע "בלי הודעה מוקדמת" כהגדרתו של דן בן-אמוץ.