את הפרשה הזאת קוראים תמיד לפני ראש השנה. (רמב"ם הלכות תפילה י"ג): עזרא תיקן להן לישראל, שיהיו קורין קללות שבספר ויקרא, קודם עצרת; ושבמשנה תורה, קודם ראש השנה. הרעיון הוא להתבונן במה שעלול לקרות אם חלילה מתנתקים מהוראות התורה הקדושה, ולשוב אל ה' באמת. זה מתאים ערב חג השבועות, זמן מתן תורתנו שאז מקבלים שוב את התורה בשמחה ובפנימיות, וזה ממש נדרש לקראת ראש השנה, יום בו כל באי עולם עומדים למשפט, כאשר השופט הוא האין סוף ברוך הוא בכבודו ובעצמו.
מפחיד מאד מה שכתוב בפרשת השבוע (דברים כ"ח): [טו] וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ. אלא שבפרשה עצמה ניתן גם התיקון והתרופה מוצעת עוד בטרם נחתה המכה: [א] וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. חכמינו לא הסתפקו בכך וקבעו שבת של הפסקה בין הפרשה שלנו לבין ראש השנה, שבת בה קוראים פרשה אחרת, פחות מפחידה ויותר מפורטת בעניין התיקון הנדרש. אנחנו נתבונן בע"ה בפרשת השבוע במגמה לזהות כיצד ניתן להפוך ברכה לקללה, ואולי גם נלמד משהו לימינו אלה, ימים בהם 'אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו'.
בפסוק השני שציטטנו לעיל, מופיע פעמיים הביטוי ה' אֱלֹקֶיךָ בעוד בפסוק הראשון הוא מופיע רק פעם אחת, וזה אומר דרשני. בשני הפסוקים מדובר על המצוות והחוקים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם; כאשר מדובר באזהרה מפני קללות, הנוסח הוא: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ. לא ה' יתברך מביא את הקללות חלילה, הן באות מעצמן כתוצאה מכך שלא שומעים וכו'. כאשר כן שומעים ושומרים את המצוות והחוקים, ה' יתברך פועל להביא את הברכות: וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. בנושא זה הארכנו בעבר והבאנו מקורות המוכיחים כי אירועים שליליים, קללות בלשון הפרשה, לעולם אינם מכוונים מלמעלה. תמיד הם תוצאה של מעשים או מחדלים של האדם.
המיוחד בפרשה שלנו הוא שהיא נותנת לנו מרשם מדוייק כיצד להפוך קללה לברכה. בפסוקים הראשונים (דברים כ"ו) כתוב כך: [א] וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. [ב] וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. נותנים את הביכורים לכהן התורן ופוצחים בנאום ארוך שעיקרו הודאה לה' יתברך על הארץ הטובה אשר נתן לנו, כולל סקירה היסטורית שממנה עולה ברור כי השגחתו על עם ישראל בחירו, אינה אקראית אלא נצחית, ועצם קיומו של העם הוא רק תוצאה מהשגחה זו.
בערך אותו דבר עושה החקלאי היהודי בעונת ביעור המעשרות, מושג שהזכרנו לפני כמה שבועות: [יב] כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת--שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ. [יג] וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי. [יד] לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי--עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.
במצב כזה, כאשר האדם מעיד על עצמו, בצדק יש לומר, עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, רק טבעי שיבקש עבור עצמו ועבור בני ביתו את כל הטוב שאדם עשוי להעלות בדעתו. הוא הרי עשה כל מה שה' ציווה אותו, אז מגיע לו, לא?! אבל מהיהודי נדרשת התנהגות קצת אחרת. הוא חלק מהעם הנבחר ואסור לו לשכוח זאת. על כן, זה מה שהוא מבקש: [טו] הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ--כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
יהודי, גם כאשר הוא בטוח שיש לו זכויות שעבורן מגיע לו שכר, או לפחות שפע כלכלי, כבר בעולם הזה, א' אינו מבקש עבור עצמו אלא עבור עם ישראל כולו, וב' הוא אינו מבקש לממש את הזכויות שצבר, אלא רק מזכיר את השבועה אשר נשבע ה' יתברך לאבותינו ומבקש שיקיים את השבועה. מה הרעיון, מדוע שלא יבקש בזכות מעשיו הטובים? הרעיון הוא שלעולם אין אדם יכול להיות בטוח כי הגיע באמת למילוי הרצון העליון. לכל טוב יש יותר טוב, אז לא כדאי שיסמוך על מעשיו הוא.
