נוהג רווח במחוזותינו, כאשר אנו מציינים מקורותיו של אדם אנו ממהרים להצמיד לו את תובנותינו בדבר קטלוגו למחנה הימין או השמאל. האומנם כך ראוי? מפתיע למדי, אך מה שהיה נכון עד לא מכבר אינו כה ברור יותר.
הבה וניבחן הנחותינו המקובלות. לגרסת המקטרגים מ"הימין" הקיצוני ה"שמאל" הוא שונא "הכיבוש", שונא מתנחלים, שונא כתומים, אוהב ערבים, תומך ב"מדינת כל אזרחיה", שונא ביבי וליכוד, מאוהב בהחזרת שטחים תמורת שלום בעל מאפייני קריסה מובהקים, נוטה להתבלבל לנוכח העובדות ואינו מוכן לשנות דעתו לנוכחן, מאמין הזוי בהבטחות הפלשתינים, מכחיש אנטישמיות, מתבולל ומתיוון, מנסה להתנער "מאשמת" השואה, מתנגד לגדר ההפרדה, חש לסבלם של הפלשתינים ומתעלם מסבל היהודים, מוכן להגלות מאות אלפי מתישבים יהודים אך אינו מוכן להזיז ולו בית ערבי אחד שאינו חוקי, "הכיבוש" אשם בפיצוץ יהודים באוטובוסים, מבין את הטרור, מוציא דיבת ישראל רעה בעולם, פוסט יהודי, פוסט ציוני, פוסט ישראלי, "הו כמה יפי נפש אנו", הדתיים אסונה ומוצצי לשדה של המדינה, שרות דתיים בצה"ל? אין חיה כזו, ישראל נאנקת תחת כפיה דתית ועוד כהנה וכהנה.
כעת מיהו ימני? לגישת השמאל הקיצוני "הימין" דוגל בפרת והחידקל כגבולה המזרחי של ישראל, דינם של ערביי ישראל להיות מועמסים על משאיות ויטונספרו לעזאזל, ערביי הגדה יצטרפו לערביי ישראל במסעם לעזאזל, ישראל תפריט עצמה למוות, עשיר וטוב לו-עני? למי איכפת, "בוגדי השמאל יקבלו את המגיע להם", "הוגי דעות? אין דבר כזה", "ערבי טוב הוא ערבי מת", "האזרח נולד לשרות המדינה ולא - מוטב לו ולא נולד", "קיר הברזל" הוא נהר הירדן ואפשר גם ממלכת ירדן, "הם יודעים אך אלימות", "הימין הינו המכנה המשותף הנמוך בישראל", "פנטים ימניים", ימין פשיסטי". האם נחוץ עוד מאלה?
אכן דעות המקובלות על השולים בכל מחנה, והללו אף תואמות המצב הנתון בשולי המחנות הקוטביים. מיעוט זניח של ה"שמאל" המסורתי, כפי שידענוהו מקדמת דנא, נטה לשמאל הקיצוני ההזוי והתרחק מרחק רב מבסיס התמיכה הרחב, הדומם, של השמאל השפוי. מנגד הימין הקיצוני ההזוי לא טמן ידו בצלחת, רחק מלב הקונצנזוס הימני המתון, תוך שהוא מעלה על נס את כישלי השמאל הקיצוני בהציגו זאת שלא בצדק כחזות כלל מחנה השמאל.
למזלנו, כמותם הכוללת של קיצוני שני המחנות, תוך נקיטת הערכה זהירה שאינה מדעית, אינה עולה על כ-20% מכלל האוכלוסיה היהודית הבוגרת.
ומה באשר ל"שאר" 80 האחוזים? עיון מדוקדק ולאורך זמן במאמרי עיתונות ותגובות קוראים אינטרנטיות מלמד כי השוליים מהשמאל והימין הקיצוני אומנם השתלטו על השיח הציבורי, כפי שנוהגת כל קבוצה קיצונית, בעוד הציבור נישאר ברובו דומם, אך גם מדממה יחסית זו ניתן לחשוף תובנות מפתיעות. הפערים בנושאי הליבה המהותיים לקיומו של עם ישראל, בין "המחנות השפויים" של השמאל והימין הצטמצמו במדה דרסטית וקיימים כיום אך במספר נושאים, חשובים מאין כמוהם אך פתירים. הנושאים המרכזיים אשר עדיין במחלוקת בין הימין לשמאל הינם: עתיד שטחי יהודה ושומרון, המשנה הכלכלית הקפיטליסטית ואחיזת השמאל באקדמיה, בתקשורת, במערכת המשפט ומוסדות השלטון.
לקירבה המושכלת בין המחנות (אם כי עדיין לא ברמת קרוב הלבבות) אחראים מספר ארועים מרכזיים בחיי האומה לאורך כ-15 השנים האחרונות: הסכם אוסלו א' שללא ספק נחוץ היה בו לבחון את כוונות הצד הפלשתיני אך זה ניכשל משום רפיסות העמדה הישראלית לנוכח הפרות בוטות שלו בעיקר (אך לא רק) על-ידי הצד שכנגד. הסכם אוסלו ב' אשר אסור היה לו להחתם לנוכח הסיבות שהביאו לכשלון ההסכם הראשון, אך נחתם תוך התעלמות בוטה מהעובדות ובכוח אינרציה שגויה מונהגת הרהורי לב הזוהים בצד הישראלי. פינוי צה"ל מרצועת הביטחון הלבנונית אשר נעשתה מכל הסיבות הנכונות אך בוצעה בשלומיאליות ובחוסר כישרון כה בולט אשר ללא כל ספק הביאה לפרוץ איתיפדת 2000 על אלפי הרוגיה משני הצדדים. כוונות הדרג המדיני היו טובות אך הדרך הובילה שאולה. אינתיפדת 2000 אשר חייבת היתה ליצור אחדות בעם אך למעשה הטילה מורך בלבבות וספקות המלובות בידי השמאל הקיצוני ועושי דברו מהמדיה, בצדקת המפעל הציוני (התודות לצה"ל והשב"כ אשר עמדו בפרץ והיצילונו מעצמנו). גירוש גוש קטיף וצפון השומרון אשר נעשה מכל הסיבות הלא נכונות, גרם בעליל לאי מוכנותו של הצבא למלחמה קונבנציאלית ובכך לתוצאות האומללות של מלחמת לבנון, כמו גם יצר קבוצה גדולה של פליטים יהודים בארצם ובתוך כך גם עיצוב חמאסטן העזתית על כל המשתמע לשלילה מכך. מלחמת לבנון השניה אשר פרצה מהסיבות הנכונות מהצד הישראלי אך נוהלה בחוסר כישרון, קוצר ראיה אסטרטגי ותבוסתנות כה גדולים עד כי תוצאותיה שינו מהותית את מאזן הכוחות במזרח התיכון לרעת ישראל. נשיפתו הגרעינית של אחמאדינג'ד האירני בעורפה של ישראל, בעוד ישראל מדשדשת במקום תוך רפיסות מדאיגה.
מספר ארועים אשר ראויים להחשב משמעותיים, מדגימים את נטייתם ההולכת ומואצת של ציבורי השמאל והימין המתונים זה לכיוונו של השני.
ברי הוא כי רובו של הציבור רואה כעת עין בעין את הגורמים המשפיעים על עובדת קיומנו כאן בצורה מפוקחת ומושכלת מונים רבים ממנהיגינו אשר מירב מירצם והבנתם מושקעים עמוק במאבקי הישרדות ועשיה לביתם בלבד.