אכן, את כל חלקי טקס הענקת העיטורים קישר קו של הצלחה, שהצבא רצה לשדר. לו נחת חייזר, שעה לפני הכנס, ברחוב תרס"ט בתל אביב (שלידו שוכן בפחד משיפוצים "היכל התרבות"), והקשיב לדברי הרמטכ"ל – הוא היה בטוח, שהמדובר בניצחון הכביר של האומה. שר הביטחון הסביר, שדברים משתבשים, אך הגבורה נותרה על כנה. קטעי הקישור הזכירו לי את המסכות, שמורינו בבית-הספר היסודי כתבו. שני המנחים, יונה אליאן ואהוד גרף, הוסיפו לטקס נופך בולשוויקי דרמטי. חסר רק בימוי בעל שאר-רוח בנוסח סרגיי אייזנשטיין.
הגדיל לעשות סרן חנוך דאובר, מ"פ א' בגדוד 53 של חטיבת "ברק", שבירך בשם המעוטרים. לדבריו, שתאמו לרוח הטקס, לא היה מפגש בין צה"ל לחיזבאללה, שלא הסתיים בניצחון כוחותינו. כנראה, סרן דאובר, שעוטר אומנם בעיטור העוז, אינו מכיר את כל אירועי המלחמה, שסומנה בקו ברור של חוסר הצלחה ואי-כישרון פיקודי בוטה.
מספרים, שבשנות השמונים נפגשו קצין אמריקני וקצין ויטנאמי באקדמיה צבאית באירופה. שניהם לחמו במלחמה בוויטנאם, והכירו את שדות הקרב היטב. בשיחתם, התפאר הקצין האמריקני, שמעולם לא הצליחו כוחות ויטקונג לנצח כוחות אמריקניים ולו בקרב בודד.
"מה זה חשוב?" שאל הוויטנאמי.
הובסנו קשות בקיץ האחרון במרחבי דרום לבנון, אליבא דכולי עלמא. צה"ל חזר משם מוכה וחבול, ואיבדנו את כושר הרתעתנו. אנחנו במצב אסטרטגי נחות בהרבה מאשר היה מצבנו יום לפני תחילת הלחימה. איבדנו עשרות חיילים ואזרחים ומאות פצועים. מאות רקטות וטילים נחתו ללא הפוגה על ערי ישראל.
כל העם ראו את המראות האיומים. כל העם שמעו את הקולות הנוראיים של התבוסה – חוץ ממארגני טקס העיטורים הפומפוזי ביום ראשון ב"היכל התרבות" בתל אביב. הם היו, כנראה, בחופשה באותו הזמן. וגם מי שאישרו את תוכן המסרים בטקס.
ולסיום, כמשבית שמחות ותיק, אני חייב להוסיף הערה קטנה: מכל האולמות, ההיכלות והאצטדיונים ברחבי המדינה – ממטולה ועד אילת – נבחר, כצפוי, "היכל התרבות" בתל אביב לארח את הטקס. אפילו לא קיימו את הטקס בירושלים הבירה. כמה סמלי למלחמה, שבה ממשלתנו היקרה (מרוב דמים תרתי משמע) הפקירה בזדונה את העורף.
