כל העניין הזה עם חשבון הנפש שאנו עורכים לכאורה ביום כיפור, תמיד הטריד אותי. נראה לי מוזר, שכל השנה אנו פועלים לפי רצוננו החופשי, איש איש לפי דרכו, ורק יום אחד בשנה מתחשבנים איתנו על כך. זה מרגיש מאולץ משהו, כאילו מישהו פקד עלינו ש"כך צריך לעשות".
ובכלל, הנושא מציף שאלות רבות: חשבון נפש על מה? מה זה תורם לי? האם זה יביא שינוי אמיתי לחיי? וממי אני אמור לבקש סליחה, מההורים? מהחברים? מאלו-הים?
הרי שתי דקות לאחר בקשת הסליחה וניקוי המצפון שלי, אני ממשיך לפעול כפי שפעלתי קודם. כאילו שיצאתי ידי חובה, ועכשיו אני יכול להמשיך לעשות מה שבא לי, אז מה הטעם בכך?
מחשבות על הקיום
הקבלה מציגה זווית שונה על נושאים רבים כמו חגים, דת, זהות אישית וחינוך. מפתיע לגלות עד כמה היא מרחיקת לכת, אך בו-זמנית הגיונית. אומנם בשלב הראשון מתנפצים בפניי הלומד מיתוסים שעליהם חונכנו, ומועלות תהיות ושאלות על אמונה ומשמעות הקיום. אולם בהמשך, הקבלה מאתגרת את האדם, ומובילה אותו לברר האם הערכים שבהם הוא מאמין הם באמת "שלו" או שהוכתבו לו על-ידי הסביבה.
אט-אט מתיישבות הסתירות בתוך הלומד, ודברים מתחילים להסתדר. מעניינת במיוחד היא נקודת המבט רבת המשמעות שמציגה הקבלה, לנושא הסליחות.
סליחה, אומר
הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), זהו תהליך פנימי, ולא תהליך שבו פונים למישהו אחר ומבקשים ממנו משהו. האדם דן את עצמו, אין מישהו חיצוני שדן אותו. האדם בוחן את המקום שבו הוא נמצא, ומברר את מצבו ביחס למצב השלם, לתכונת הנתינה - תכונת הבורא.
הצעד הראשון שהאדם עושה בתהליך נקרא "הכרת הרע". בשלב זה הוא מגלה שהוא אגואיסט מטבעו. בהדרגה הוא מתחיל להבין, שכל המחשבות והרצונות שמניעים אותו נועדו כדי להשביע את האגו שלו בלבד, גם אם זה על חשבון האחר.
אלא שכאן לכאורה מתגלה סתירה, אם על-פי הקבלה, נולדנו עם תכונות מסוימות, עם טבע אופי וגנים שהוטבעו בנו. ולאחר מכן, אנו גדלים בסביבה שמטמיעה בנו ערכים וחינוך, וכל פעולותינו הם תוצאה ישירה מכך. אז במה האדם אשם?!
איש אינו אשם, ממשיכים המקובלים ומסבירים, מדובר בחשבון פנימי שהאדם עושה עם עצמו. החכמה היא להשתמש באור שטמון בכתבי הקבלה כדי להאיר את הפינות האפלות שבנו, מסביר הרב"ש.
האמת נמצאת בתוכנו. היא מתגלה בנשמה. כשאנו מרגישים שהטבע האגואיסטי שלנו מנוגד לתכונת הנתינה, לתכונת הבורא, אז בעצם באה הסליחה האמיתית, היא מגיעה כבקשה. אלא שעתה, זו כבר בקשה להשתנות. בקשה שאתה לא מבקש מאף אחד. אלא אנו מרגישים את הסליחה בפנים, בתוכנו, ומייחלים לה. ואז מתוך הכוונה האמיתית בא השינוי.
מסע אל תוך עצמנו
אחרי שנים שבהם התרגלנו, בצורה מכאנית משהו, להגיע לבית הכנסת, תחילה בסליחות ואחרי כן ביום כיפור, ולהתנצל בפני כ-ו-ל-ם על ה-כ-ו-ל, על ש"חטאנו, עווינו, פשענו". סוף סוף יש בידנו פתח להבין שסליחה היא הזדמנות. הזדמנות לשינוי שאנו צריכים ויכולים לעבור.
כשאנחנו באמת רוצים, ומבקשים סליחה אמיתית, בקשותנו נשמעות. ואם נתמיד ונבקש, לא רק פעם בשנה, יאיר לנו האור את הדרך ויראה לנו איך לשנות את הדברים לטובה, את מה צריך לשפר ואיך להתקדם.
גמר חתימה טובה!
