אולי מעל לכל - שמחת תורה הוא חגם האהוב של הילדים, ולא בכדי. אחרי ככלות הכל זהו יומם הגדול, שבו בלבד הם זוכים להפוך לשווי-זכויות למבוגרים. שכן, "שמיני עצרת", כפי שהוא קרוי במקורות, הוא היום היחידי בשנה שבו הם יכולים לעלות לתורה וגם לשאת אותה בידיהם ב"הקפות" הנערכות בחג ובמוצאיו.
בד בבד עם נשיאת התורה, המוצאת מארון הקודש, נושאים הילדים גם את הדגל הססגוני של שמחת תורה, המעוטר בשלל עיטורים. על מוט הדגל נעוץ תפוח בדבש, סמל לשנה מתוקה, ובראשו נר דולק - אות לשמחה.
ה"הקפות" הן מסורת בת שנים רבות, שבהן משתתפים, מלבד קהל המתפללים, גם המוני בית ישראל ובהם אישי-ציבור, המתכבדים בנשיאת ספרי התורה בבית הכנסת ובראש חוצות, בחג ובמוצאיו, עד לשעות הקטנות של הלילה. התהלוכה השנתית הזאת זוכה לפירסום רב גם בארצות שמעבר לים וזוכה ברבות מהן לכינוי: "הקרנבל היהודי".
מלבד הקריאה בתורה נהוג לקרוא בשמחת תורה את מגילת "קהלת", שנכתבה, לפי המסורת, על-ידי שלמה המלך, החכם באדם. במגילה הפילוסופית, בת י"ב הפרקים, מתגוללת לנגד עינינו מגילת כל החיים תחת השמש והאדם עלי אדמות. זוהי המגילה שבה נע מעגל הקסם והסוד של הזמן, המקום והגורל; שבה נראה האדם, שעבר את מסלול החיים ושראה בו את האושר, כמו גם את האסון; את הצדק ואת העושק, את הטוב ואת הרע, את הנאמן ואת הכוזב. וכשהוא משקיף לאחור ולעומק, בוחן את מה שנעשה מתחת לשמש ומעמיד את חזון החיים אל מול המציאות - הוא מגיע למסקנה המתבקשת, לפיה - הבל הבלים, הכל הבל.
במקורות אין, בעצם, זכר לשם "שמחת תורה", ותחת זאת הוא נקרא בהם "שמיני עצרת". ("ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט" ("נחמיה", ח', י"ח). השם "שמחת תורה" לא נמצא לא בתלמוד ולא במדרשים. הוא מופיע, לראשונה, בספר "החלוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל", שחובר, ככל הנראה, במחציתה השניה של המאה השביעית.
בסופה של תקופת הגאונים היו, עדיין, לחג הזה גם שמות אחרים: "יום הספר", "יום הסיום", אבל גם "שמחת תורה", ושם זה דחה, בסופו של דבר, מפניו את כל יתר השמות. שהרי שמיני עצרת - הוא שמחת תורה - היום שבו מסיימים את קריאתה וגם מתחילים אותה מחדש. הכבוד הגדול למי שמסיים את פרשת "וזאת הברכה"- הפרשה האחרונה של ספר "דברים" - ניתן ל"חתן תורה", בדרך כלל אחד ממכובדי בית הכנסת, ואילו מי שמתכבד לקרוא את פרשת "בראשית" - הפרשה הראשונה של ספר "בראשית" - נקרא על שמה: "חתן-בראשית".
ולבסוף: חג שמחת תורה הוא, לפי המסורת, גם יום חריצת דינו של האדם על-ידי אלוהיו. זוהי השהות וההזדמנות הקצרה הנוספת שנותן הקדוש ברוך הוא לבן האנוש, לאחר יום הכיפורים, כדי לתקן את מעשיו. מי יתן ותהא זו שנת החיים הטובים לכולנו.
