אינני יודע מהי מידת אמינותו של הסקר שנערך לבחירת ראש הממשלה הטוב ביותר בתולדות ישראל, וזה הגרוע ביותר, שפורסם במוסף "סופשבוע" של מעריב בערב יום הכיפורים. כך או כך, נחשפה בו העובדה המעניינת, אולי מפתיעה, כי ראש הממשלה הפופולרי ביותר בששים שנות המדינה היה מנחם בגין. דוד בן-גוריון נדחק למקום השני.
ועוד הפתעה - לפחות למי שמוכן להיות מופתע: יצחק שמיר הגיע למקום החמישי - לפני אשכול, פרס וגולדה. מה שלא הפתיע הוא בחירתו של ראש הממשלה הנוכחי אהוד אולמרט למקום ה-12 והאחרון. כמה אחוזים הוא קיבל מן הציבור? - 0.0 אחוז. מביך ומביש.
את הסקר ליוו פרשנויות של שלושה מומחים - שלמה נקדימון, פרופ' אניטה שפירא וד"ר מיכאל בר-זוהר. בניגוד לנתוני הסקר, ב"פרשנויות" לחלוטין לא היו לנו הפתעות. שני האחרונים היו פשוט המומים מתוצאותיו. כלא-מאמינים למראה הנתונים, הם הגיבו בזעם, כמעט בלא לברור מילותיהם. לפתע שוב יצאה מן המרצע הדעה-הקדומה הפוליטית, הקודמת לניתוח אקדמי שקול והגיוני.
פרופ' אניטה שפירא דיברה בזילזול על ה"בורות של עם ישראל". בכך הזכירה את תגובתו של יצחק בן-אהרן המנוח, נביא הזעם והשנאה לכל מה שאינו מריח שמאל, לאחר מהפך 1977: "עם כל הכבוד שאנחנו מייחסים להכרעה של העם, אינני מוכן לכבד אותה".
כמו בן-אהרן ההלום מניצחונו של מנחם בגין בבחירות, גם פרופ' שפירא רגזה על בחירתו למקום הראשון של אותו מנחם בגין על-ידי העם ה"בור", כדבריה, ומדחיקת דוד בן-גוריון למקום השני.
מבישה הערתה ה"היסטורית" לגבי יצחק שמיר. את שש-וחצי השנים של כהונתו - השנייה באורכה לאחר זו של בן-גוריון - היא מגדירה "שלטון מעבר", ומוסיפה: "הוא לא עשה דבר"! החרה-החזיק אחריה הביוגרף-מטעם-ובתשלום, מיכאל בר-זוהר. הוא "מתפלץ מהצבעת אנשי השוק" ואומר כי "הדעת לא סובלת לשים את שמיר במקום החמישי. האם אפשר למנות דבר אחד שהוא עשה?" הוא צודק:
- לא עלו ונקלטו בתקופתו של שמיר מיליון עולים מחבר העמים ומאתיופיה.
- לא דוכאה האינתיפאדה הראשונה.
- ערפאת ואש"ף לא הורדו לשפל המדרגה.
- לא ננקטה מדיניות ביטחונית אחראית ואמיצה שאינה מקובעת בסטיגמות.
- לא הוקמו עשרות ישובים חדשים ברחבי הארץ.
- לא נפתח תהליך שלום מתוך גישה לאומית אחראית ודאגה קודם כל לאינטרסים של ישראל.
- לא נכרתו יחסים דיפלומטיים עם סין והודו ועוד 30 מדינות "קטנות".
- לא שופרה הכלכלה והצמיחה לא הגיעה ל-6 אחוזים ומעלה.
- לא טופח ערך האחדות הפנימית, תוך ניסיונות לגשר על פני חילוקי דעות.
את כל הדברים האלה שאכן קרו גם קרו בתקופת ראשות הממשלה של שמיר, לא ראו השניים. אולי משום שלא היו בארץ בשש וחצי השנים של כהונתו. בקיצור, פסקו ההיסטוריונית והביוגרף, בעלי העמדות הפוליטיות המוטות-שמאלה, "שמיר לא עשה הרבה"...
אני זוכר את יצחק שמיר מתבטא יום אחד: "אומרים עלי שאני איש הסטאטוס-קוו. נכון, לא אזוז כאשר מדובר בשינוי לרעה". והוא צדק. שינוי לשם שינוי מזיק ומחליש. עדיף לשמר על הקיים ולחזקו. ראש הממשלה שמיר חיזק את מדינת ישראל, שיפר את מעמדה ואת חוסנה - גם אם לא היו בתקופתו זיקוקי די נור מן הסוג של הכרזת המדינה, הסכמי שלום ומלחמת ששת הימים.
הציבור הנסקר על-ידי מעריב קידם את בגין למקום הראשון ואת שמיר למקום חמישי, כי מרחק הזמן מאפשר לראות דברים באופן שקול יותר, כי ישנם בקרבו געגועים למנהיגות לאומית ויהודית, היודעת לשמור על האינטרסים האמיתיים של עם ישראל בארץ-ישראל, וגם כי נמאס לרוב העם מבירבורי יוהרה, מדברי רהב ומן האסונות שהמיטו עליו מנהיגים אחרים.
הציבור מתחיל "לגלות" סוף-סוף את שמיר האמיתי, הצנוע, שאינו מחפש לעצמו כותרות-סרק - שמיר שבימים אלה מלאו לו 93 שנה! הציבור מתגעגע למנהיגותו קרת-הרוח והאחראית, כי גברה ההכרה הכללית בהישגים שהיו בתקופתו, וגם עקב הניסיון המר שהיה לעם עם ראשי הממשלה שבאו לאחריו.
אין זה מפליא שבשמאל אין מקבלים הכרעות דמוקרטיות, בין אם בבחירות ובין אם בסקרים, בוודאי בסקר הלא מחמיא לדידם של היסטוריונים מטעם כמו שפירא ובר-זוהר, סקר שאינו עולה בקנה אחד עם השקפותיהם ה"מדעיות".
ואולי מסמן הסקר הזה במעריב גם את השינוי המיוחל במנהיגות העתידית של האומה, בראשות הממשלה, שינוי הצפוי להתרחש ב-2008.
