חג החנוכה הוא חג של אור וגבורה, כפי שמבטאים אנו זאת בנוסח התפילה - "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים..." - כאשר המכבים המעטים ומחוסרי ידע בתורת הלחימה ניצחו בעשרות מלחמות את היוונים הרבים המנוסים והמיומנים. בעיקר מתבטא ניצחון זה במלחמה של היוונים נגד התורה ומצוותיה, כאשר אחרי ניצחונם המזהיר של המכבים, טיהרו הם את בית המקדש והדליקו בו את מעט הנר הטהור שנשאר מביזת היוונים בבית המקדש, מה שיכול היה ע"פ הטבע לדלוק ליום אחד בלבד, ובנס דלק במשך שמונה ימים - זמן שהספיק כדי להכין שמן טהור. על כך מודים אנחנו לבורא במילות התפילה: "על הניסים ועל הנפלאות ועל הגבורות, שעשית לאבותינו בימים ההם, בזמן הזה".
מדוע דווקא בהדלקה
השאלה שצועקת מאליה היא, מדוע חז"ל תקנו לציין לדורות את זכר נס חג החנוכה בעיקר במצוות הדלקת נרות. הרי הניסים הכבירים שהתרחשו למכבים במשך תקופה ארוכה היו כבירים לא פחות אם לא יותר מאשר נס פח השמן, שהרי ניצחו המעטים את הרבים, הצדיקים הלא מנוסים את הרשעים המיומנים... האם זה דבר של מה בכך שמלבד ההזכרה של ניצחונות אלה בנוסח התפילה, היא לא מצוינת במהותו של היום הזה לדורות. מדוע?
ראשית, התשובה היא, כי עם ישראל ביסוד נפשו אינו מתפאר בניצחון הכוח, כי אם ברוחו - "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' (זכריה, פרק ד', ו) - עם ישראל ביסוד נפשו הוא עם הספר, עם הרוח. שלטון הכוח בחייו הוא הכרח עבורו, הוא זר לו ואינו חלק מחייו וממאווייו, יסודו ושורש נשמתו הוא כברכת האבא יצחק "הקול קול יעקב" - המשול לרוחניותו, ההפך הגמור ממהותו של עשו עלי אדמות - "הידיים ידי עשו" - כדברי אביו יצחק, כי זה מהותו, בכוחו הפיזי.
ביאור נוסף: חג החנוכה הינו חג המציין ניצחון של בני האור את בני החושך, ניצחון של ה"איכות" על פני ה"כמות", האמת הנצחית את השקר הרגעי, בר חלוף. כך זה מתבטא בנס פח השמן שהיה מספיק להידלק ליום אחד ודלק למשך שמונה ימים. כך גם בניצחונם של המעט את ההרבה... באו חז"ל וציינו את כל זאת בעיקר במצוות הדלקת הנרות - ללמדך כמה מעט מן האור יכול לדחות הרבה מן החושך. זהו לקח היסטורי ואקטואלי לכל יחיד ויחיד, ובכל דור ודור. לקח יסודי זה שהיה שזור בשרשרת הארוכה של ניצחונות המכבים, ממשיך ומאיר מדור לדור, כמו אז, כך גם היום - "... בימים ההם בזמן הזה" (מתוך ברכת ההדלקה לנרות חנוכה).
הודיה - עניין של הכרת הטוב
מצוות ההודיה לבורא, תופסת לו מקום של כבוד בחג החנוכה. לא רק בנוסח התפילה (על הניסים...), כי אם גם בעצם מצוות ההדלקה אשר צריכה להיות גלויה בפני העוברים והשבים, לפרסום הנס. נשאלת השאלה, לשם מה ההודיה הזאת לבורא, האם להודיה שלנו (הנבראים) הוא צריך? ככלל, יש להבין, מהי עניין ה"הודיה" ביהדות, כפי שהיא מקיפה ברבים מהמצוות בחיינו. לדוגמא: מצוות הברכה לפני ואחרי האכילה?
נקדים ונאמר, כי נס חנוכה, איננו לזכר הימים ההם, כי אם מציאות חיה - הודיה לבורא על הנסים הגדולים, שנעשים לנו כעם ישראל, מאז ועד היום - "בימים ההם, בזמן הזה” - שהרי חיים אנו במציאות של ניסים מדי שעה ודקה, מוקפים באויבים שלא נחים לרגע מהמחשבה לכלותינו כעם, וכך מזה 3,500 שנה, מאז היינו לגוי. האם זה לא נס ופלא?
עניין ההודיה באה להביע ולומר את הכרתנו העמוקה בנס ובפלא הנקרא עם ישראל! כמו ההודיה בעניין הכלל, כך גם באה להביע את עומק ההכרה מצידנו על הנס הפרטי לכל יחיד מאתנו לבורא, שנותן לנו חיים, בית, משפחה, סביבה, בריאות, פרנסה, חיי רווחה הצלחה ואושר... למען כל זאת מביע הנברא את מלוא התודה לבורא, כדי שיהיה מכיר כנברא בטובה שהוא מקבל! כי אם לא יכיר בה, איך יוכל לבקש עוד בקשות מאת הבורא ולהתפלל על עתידו - אם את מה שקיבל עד עכשיו, עדיין לא הכיר בהם ולא הודה עליהם לבורא? כי, ההודיה הינה סימפטום וגילוי הכוונה הפנימית האמיתית של האדם, עד כמה הוא מעריך בטובה שקבל. זהו עניין של הכרת הטוב ביסודו.
העני כמשל
מסופר על איש עני, עצוב ומדוכדך, שהתפלל לבורא, "אנא בוראי, שלח לי 1,000 דולר למחייתי, אחרת אני ומשפחתי נגווע ונמות". ישב לתומו והעלה את בקשתו לבורא על הכתב, עם מעטפה מבוילת בו רשם בזה הלשון: "לכבוד הקדוש ברוך הוא... המען: כסא הכבוד"...
עובדי הדואר בראותם את המעטפה המוזרה חשדו בנעשה, והחליטו לפתוח את המכתב. קראו את הדברים היוצאים מהלב והדברים נגעו ללבם. החליטו לאסוף לעני את הסכום הנדרש. עשו אסיפת עובדים למגבית חירום, והצליחו לאסוף עבורו מחצית מהסכום, סך של 500 דולר. שמו את הכסף במעטפה סגורה, כתבו את שמו של העני וכתובתו, ויחד עם הכסף צירפו מכתב בזה הלשון:
מאת: הקדוש ברוך הוא,
"...תפילתך התקבלה לפני, והנה לך הכסף שביקשת. על החתום, הקדוש ברוך הוא!
כך שמו לעני את המעטפה מתחת לדלת ביתו.
העני פתח את המעטפה, ואורו עיניו! ספר את הכסף, ושמחתו לא היתה שלימה, היות והוא קיבל רק חצי ממבוקשו. בלית ברירה ישב שוב וכתב לבורא מכתב נוסף.
"ריבונו של עולם, תודה לך על שקיבלת את תפילתי, ונתת לי תקווה לחיים, בכך שהצלת את נפשי ממוות. אך בקשה אחת נוספת לי אליך: בפעם הבאה שאתה שולח לי מעטפה עם כסף, שלח אותו ישירות אלי, ולא דרך אנשי הדואר שכנראה הם לקחו את שאר הכסף ששלחת לי!"
מצחיק? כן! אך לא כשזה נוגע לחיינו, שם אסור לנו להידמות לעני זה בכפויות הטובה שגילה. כי לפי השקפת התורה, גם אם נהנית מדבר דומם "בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן" (חז"ל במדרש רבה, במדבר, כב', ד'), וכל שכן ובוודאי כאשר מדובר בבן אנוש חי!
לפי זה נבין דבר נוסף: תפילת העמידה מתחלקת לשלושה חלקים: א. הפתיח (ה' שפתי תפתח...הזכרת תשבחות), ב. חלק הבקשות (חכמה, רפואה, פרנסה...), לצרכי האדם, ג. חלק ההודאה (מודים אנחנו, שים שלום...). - לומר לך, שאם תכיר בטובה (מודים...) תמשיך לקבל שפע כפי בקשתך, על שאר בקשותיך.
חג החנוכה, הוא חג של אור, ואור זה יושפע לנו בחיינו. בהכנה ראויה מצידנו ובהכרה במעשה הנסים הקורה אותנו בכל רגע בחיינו, נושפע מנרות החנוכה אורות, שפע וברכה לשנה כולה.
חג חנוכה שמח!
