מהעיתונות אתמול (02.01.2008): "פרופסור אהוד מקוב מאוניברסיטת חיפה טען כי בסגל הבכיר עצמו הוחלט לא לוותר, גם במחיר אובדן הסמסטר. "המחיר הוא לא רק של סמסטר אחד, אלא של הסמסטרים העתידיים כמו גם של כל מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל", אמר.
התבטאויות כאלו מרתיחות את דמי, שכבוד הפרופסור נלחם עד טיפת הדם האחרונה, לא שלו חס וחלילה, אלא של בתי הסטודנטית. הוא מוכן לאבד את הסמסטר וגם את כל שנת הלימוד. לא שחס וחלילה הוא יינזק בצורה כלשהי, שהרי הוא ממשיך במחקריו וממשיך לקבל את רוב משכורתו. "מחיר האובדן" הוא שנת הלימוד של בתי, שנה מחייה שנמרחת ללא תועלת. אם ננסה לכמת את הנזק, ולו בצורה זהירה, הרי שאבדן שכר והוצאות שכר דירה ומחייה מצטברים בקלות לסך 100,000 ש"ח ויותר לשנה. ויש 100,000 סטודנטים.
הסגל הבכיר אינו נלחם לכיסו לפי התבטאויות נציגיו, אלא הוא נלחם על עתיד ההשכלה הגבוהה בארץ, עתיד האקדמיה. גם המורים נלחמו, אליבא נציגם רן ארז, מאבק חברתי ולא מאבק שכר. האם זו התנשאות? טקטיקה? אך מה זה חשוב. הם גורמים נזק אדיר ובלתי הפיך.
שביתת המורים הסתיימה בעבור חופן שקלים, ועל זה השביתו את התלמידים חודשיים. למזלנו בלוח שנת הלימודים יש מספיק חופשות שאפשרו השלמת ההפסד. גם שביתת המרצים תסתיים בפשרה כלשהי, כאשר את מחיר השביתה, מחיר יקר ללא נשוא, ישלמו רק הסטודנטים.
בשביתה לעולם חייב להיות מצב בו כל אחד מהצדדים המעורבים מפסיד מהתמשכות השביתה, שאלמלא כן, אין לו כל אינטרס בסיומה, ואז הוא יתבצר בעמדה קיצונית ללא כל מוכנות להתפשר. שביתת הסגל הבכיר מוכיחה זאת ללא ספק.
חובה על ראשי האוניברסיטאות להשבית מיידית כל פעילות של המרצים השובתים, לסגור את המבנים, המעבדות והמחשבים. חובה עליהם לעצור כל תקציב מחקר וכל נסיעה לחו"ל, וכמובן לעצור שכר.
שביתה הנה זכות יסוד של כל שכיר. גרימת נזק לאחרים, כאשר אינך באמת שובת על כל המשמעויות של שביתה, הנה מעשה פסול ומגונה.
מכיוון שאין הסגל הבכיר באמת שובת, אלא רק הפסיק לבצע את חובתו ללמד, תמהני אם חלות עליו הגנות במסגרת חוקי העבודה והשביתה. כמו כן יש לבדוק אם הסגל הבכיר, ובפרט ראשי האוניברסיטאות, אינם נושאים באחריות לנזק שהם גורמים.
