המחול המזרחי או בשמו העממי יותר, ריקוד-בטן, החל להתפתח מאוד בשנים האחרונות, והפך ליותר ויותר פופולרי, בעיקר בקרב נשים מכל הסוגים, ללא שום קשר לדת או לגיל.
מחול זה חי ונושם כך שכמעט בכל מקום, ניתן למצוא סטודיו ללימודי ריקודי בטן, סדנאות חד-פעמיות, ושלל מופעים ואטרקציות שונות. מזה כשנתיים, למדתי ריקודי בטן ב"ערבסק", סטודיו למחול מזרחי בירושלים. לדעתי, כינוי זה די מתאים שכן זהו שם בעל נופך אוריינטלי, ונראה לי שבעת הגייתו, בוקע מעין צליל בעל ניגון ערבי. הסטודיו היה ממוקם בעבר במקלט קטן השוכןבשכונת רחביה הקסומה. כאשר נכנסתי אליו לראשונה, נחשף בפני מעין סיפור אגדה עוצר נשימה, הואיל והינו מעוצב להפליא בסגנון עשיר בעל טעם ערבי-מזרחי, וכן בשל התכנים השונים שיש בו.
יעל מואב מנהלת את הסטודיו מאמצע שנות ה-90, ועוד לפני הקמתו היא חברה עם דודתה, דוקטור רחל מילשטיין, ויחד פיתחו לאין שיעור את תרבות המחול המזרחי בארץ. בזכותן, יש להדגיש, ריקודי בטן אז, והיום במיוחד, הן צוהר לעולם מגוון אשר נמצא בתנופה.
בין הרקדניות הבולטות בארץ בתחום זה, ניתן למנות את אורית מפציר, דורית ייני, נטלי דביר, נילי מנדלסון, סוניה טלסניקוב וישנן עוד רבות טובות. כולן השתלמו אצל טובי המורים בקהיר, איסטנבול, פריס ועוד. לאמיתו של דבר, ריקודי בטן הינו תחום ספציפי בקשת הרחבה של עולם המחול, ובדרך כלל נועד בראש ובראשונה למין הנשי אשר מתעניין בו בעיקר.
אולם, המציאות היומיומית מלמדת כי לא כך הדבר, שכן בארץ ישנם למשל כמה נציגים מוכשרים בתחום ריקוד זה, וכוונתי היא לבני המין השני, בניהם אסי חסקל, המנהל סטודיו לריקודי-בטן ברמת השרון, ויתרה מזו עוסק גם בעיצוב תלבושות לרקדניות ואף לכלות. כמו כן, ראוי להזכיר את דוד אורנשטיין, הנחשב לרקדן בעל שם עולמי, שהחל את דרכו דווקא בלימודי בלט שהינו סגנון ריקוד שונה בתכלית בהשוואה לריקודי הבטן.
ארצות ערב שימשו כחממה לריקודי בטן, במיוחד בימי הזוהר בהם הפיקו לא מעט סרטי קולנוע ערבים, אשר היוו קרקע פורייה לביטוי של הריקוד. עוד מימי הסרט הערבי המשובח אשר היה מוקרן לקראת שבת, ניתן היה לראות על המרקע רקדניות דגולות שהן בבחינת ציון דרך חשוב בתחום, וכוונתי לסמיה ג'מאל, נעימה עקיף ותחיה קריוקה ,וקצרה היריעה מלהכיל.
רקדניות אלו השתתפו בסרטים ערבים מצריים רבים, לצד שחקנים ידועים דוגמת פריד אל-אטראש. שלושתן רקדניות מיוחדות אשר קבעו סטנדרטיים בינלאומיים לאמנות המחול המזרחי. באמצעות הקולנוע, הן הצליחו להעביר בחן (ובצדדים מיוחדים המאפיינים רק אותן) את ריקוד הבטן, מהשלב העממי אל השלב הפנטסטי, הבלתי מושג, אליו כל הרקדניות שואפות להגיע.
רקדנית הבטן ללא שום קשר לשנות הוותק שצברה בלימודיה או בהופעותיה, חיוני שתדע כי על הבמה ישנו אלמנט אשר לא יסולא בפז, והוא אמנות השילוב. טיבה של הרקדנית מתבטא גם ביכולה לשלב בחוכמה בין ריקוד אומנותי, טכניקת ריקוד גבוהה, מימיקה והומור תיאטרלי, וחשוב מכל לסחוף את הקהל בחיוך כובש אל תרבות המזרח הססגונית ולריקוד בטן מפתיע, חושני ומפתה. כוריאוגרף מיצרי נודע, תיאר את ריקוד-הבטן כ"ריקוד פשוט, עם רגשות" ויסכימו איתו רקדניות רבות.