על יתרונותיה העצומים של ההסברה

מעיתון 'מעריב', מיום שני, ה 11.08.07 דיממו שתי כותרות: האחת בישרה על אובדן רגליו של אושר טוויטו בן ה 8 משדרות, השנייה אודות הלם הקרב של לוחמי הסאלוקי ממלחמת לבנון השנייה. הלוחמים, לפי הכתבה, חוששים להיכנס שנית לטנקים. דומה שלו מדינת ישראל הייתה משקיעה (ברצינות, ובגדול) במערך הסברה מקיף, ניתן היה לצמצם ו/או להפחית סוג נזקים שכאלו: לו ישראל הייתה פותחת במסע הסברה רציני, מקיף, יסודי, אשר לא משאיר נפש אדישה במערב, בנוגע למתקפת הקסאם שהיא נתונה תחתיה, ספק אם הפלשתינים היו ממשיכים במתקפת הקסאם שלהם. החמאס מודע לביקורת הבינ"ל עליו, הפלשתינים כולם מודעים לקיומה, ליתרונותיה של הזירה הבינ"ל. הם שולטים בזירה זו היטב. הם מתראיינים, מרצים 'משלהם' מעודדים אווירה אנטי ישראלית בקמפוסים זה עשרים שנה, ובכלל, התוצאות בשטח וברחוב כפי שימדדו בכל רגע נתון בכל קמפוס אקראי בארצות הברית ובכל רחוב אקראי בצרפת, תדברנה בעד עצמם. ניתן להניח שאותם פלשתינים אשר מודעים כל כך להשתקפותם בתקשורת היו מרסנים את ה'קסאמיזציה' שלהם, לו ידעו כיצד ישראל משקפת אותם בתקשורת העולמית. אך ישראל אינה טורחת... הוא הדין עם לוחמי הסאלוקי אשר לקו בהלם קרב; מלחמת לבנון השנייה נועדה בין היתר להשגת ההסכם הסופי אשר בחסות מועצת הביטחון, אשר הוביל לסיומה. הקרבות נועדו בין היתר להשיג יתרון באותו הסכם. מכוח עיקרון המידתיות, יש לשאוף להשיג מטרות מדיניות תוך פגיעה מינימלית בזכויות ובחיי אדם. יתכן ולו ההסברה הישראלית הייתה עובדת כמו שצריך (למעשה, לו הייתה עובדת, לו הייתה...) - ניתן היה להשיג יותר בהסכם הסופי בחסות מועצת הביטחון של האו"ם מאשר מה שהושג, בפחות אבדות בגוף ובנפש. הסברה ישראלית מקיפה יכולה לחתור להשגת יעדים רצויים לישראל תוך הפחתת מספר האבדות בנפש (תרתי משמע) ובגוף. להסברה מספר יתרונות נוספים, וזאת בנוסף על היתרון של חסכון בחיי אדם, אשר הצגתי לעיל.

ללכת עד הסוף

מה הייתה מלחמת לבנון השנייה? היא הייתה דשדוש. מעין 'צעד קדימה צעד אחורה סקובידו'. רצים לכבוש כפר, נסוגים, וכן הלאה, ללא מטרה מוגדרת ומוכתבת מראש, ללא יעדים, תוך הססנות של 'מה בדיוק אנחנו עושים פה'. אם נחשוב על כך, גם הספין החדש מבית מדרשו של אולמרט, השלום שיש ומכנים אותו 'אתרוגי' אינו אלא שלום דשדושי. שלום שבו מבטיחים רבות לאבו מאזן, אבל לא מפנים מאחזים בלתי חוקיים ומחזיקים בגדה ובתושביה כאילו היינו רוכבו של סוס אשר קושר את רגליו של הסוס בפרסות ואת ראשו בשלשלאות. מעבר לביקורת על עצם דשדוש השלום של אולמרט (השליטה בגדה עדיין משבשת את חיי התושבים שם), אכן הליכה מהירה מדי בשבילי השלום אכן יכולה להיות מסוכנת ולהוביל לתוצאות בלתי הפיכות (ראה לדוגמא מסירת נשק רב מידי ליאסר ערפאת בזמן הסכמי אוסלו, מה שהוביל לטרור). עם מלחמה ועם שלום, אם כן, קשה ללכת 'עד הסוף' כי לשניהם עלולות להיות תוצאות הרות אסון ובלתי הפיכות (באבדות של חיילים או באובדן יתרון אסטרטגי לישראל במקרה של שלום זריז מידי). לעומת זאת, הסברה היא תחום שבו 'ככל שתרבה כן זה ישתבח'. עם הסברה אפשר ללכת 'עד הסוף'. למרות ההתבטאויות המתלהמות של שטרית, אי אפשר "למחוק כפרים שלמים" בעזה כי זה לא מוסרי. אבל כן אפשר, במסגרת קמפיין הסברה רציני ישראלי "ללכת עד הסוף". ישנן אינספור תוכניות טלוויזיה זרות, ישנן אינספור אתרים, ישנם אינספור מאמרים אשר מתפרסמים ברשת בחו"ל אליהם ניתן להגיב, וישנן המון פלטפורמות בנוסח 'יו טוב' אשר בהן ניתן להשתמש כדי להפיץ סרטונים אשר יחשפו את החמאס, את כוונותיו, ואת דרכי הפעולה שלו.

למתן את שסע הימין-שמאל

עד לפני כ-15 שנה היו בישראל שסעים מובהקים: שסע עדתי, שסע פוליטי ושסע דתי. השסעים האלו חפפו אחד את השני: מי שהיה חילוני היה לרוב גם אשכנזי ושמאלני, ולהפך (ראה: משה ליסק "התרבות הפוליטית בישראל - המשכיות מול שינוי", משטרים ופוליטיקה בעמ' 263). דומה כי הפערים בין השמאל לימין היו אז בלתי ניתנים לגישור, בין תומכי 'ארץ ישראל השלמה', מחד, לבין 'שלום עכשיו' ודומיהם, מאידך. השנים עשו את שלהן וכיום אפילו ליברמן מסכים עקרונית כי צריכה לקום מדינה פלשתינית. השאלה אינה 'האם' אלא 'איך'. אך התרחש למעשה תהליך נוסף: השמאל הפך אדיש. סדרת הפיגועים, הקסאמים מעזה לאחר ההינתקות, כל אלו החזירו את השמאל (אשר בשנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת יצא לכיכרות ולרחובות) מן הכיכרות והשלטים וההפגנות, חזרה אל הכורסאות. כיום פעילי השמאל העיקרים הם אלו שסטו פניה אחת מיותרת שמאלה, וחלקם אף מזוהים רעיונית עם אוויליאדה נוסח "ישראל = אפרטהייד" (כגון אילן פפה), ואף אלו שסבורים שיש לדבר עם חמאס (אך אין להם כל מענה לשאלות מנקרות כמו: "הרי חמאס הפר הבטחותיו לפת"ח, אז מקל וחומר יפר הבטחות כלפי ישראל...").

ללמוד מטעויות היעדר ההסברה של העבר

אם אני שואלת את עצמי מה היה פגום באוסלו, ובכל ניסיונות השלום המקרטעים ב-15 השנים האחרונות, ומהי הסיבה שכרגע רבים בציבוריות הישראלית נרתעים מעוד שלום אחד שכזה, דומה שהתשובה היא התנהלות הפלשתינים: אנשים חשים בעקבות הקסאם שהפלשתינים לא יסתפקו בגבולות 67', והם מערערים מושגית על עצם ישיבתנו פה. אנשים חשים בעקבות אוסלו כי ככל שתרבה האוטונומיה הפלשתינית, כן יפרצו הפיגועים. אנשים חשים עקב דיבורים בשתי קולות של מנהיגים פלשתינים (קול אחד כלפינו וקול שונה כלפי הציבור שלהם) כי "הם לא באמת רוצים שלום". אנשים חשים כי זכות השיבה שהיא לכאורה עוד סעיף במשא-ומתן אצל אבו מאזן היא קבר המוני פוטנציאלי לזכות הקיום של מדינת ישראל. והם חשים בצדק. אנשי השמאל הקיצוני יאמרו שישראל סרבנית שלום. אורי אבנרי, באחד ממאמריו, כתב כי "אנו גרמנו לרעיון של שתי מדינות לשני עמים להיות פופולרי, עכשיו נגרום לישראלים להבין כי יש לדבר עם חמאס". בכל הכבוד, זהו רעיון פטרוני ולפיו הציבור הישראלי עיוור, ורק אם יתגבר על החשש ועל ה"פחד" שלו - יוכל לדבר גם עם חמאס (ממש כך אבנרי התבטא באותו מאמר), ויראה את ה"אור" שאבנרי מוביל אותו אליו. אך למעשה החששות האלו מוצדקים. מדינה סבירה צריכה לחשוש כאשר הסכם השלום שהיא מתקשרת בו עם שכניה עלול להביא אותה, בוודאות סבירה, לאובדן עצמה. מדינה אינה אמורה להתקשר בהסכם שלום אשר יוביל לאובדנה ולאובדן קיומה. מהו הפתרון? דומה שהפתרון הוא לשלב עם תהליך השלום מסע הסברה נרחב.

שלום עם רשת ביטחון של הסברה פרושה תחתיו

חובה ללוות את השלום בהסברה אגרסיבית, תקיפה, חד-משמעית ולא מתפשרת. כך לדוגמא, אם אבו מאזן מתעקש על זכות השיבה, חובה על ישראל להפיץ הסברה בעולם אשר תסביר כי זכות השיבה פירושה אובדן מדינת ישראל, וכן את ההצדקים ההיסטוריים לקיומה של מדינת ישראל. לפני מספר עשורים הסרט 'אקסודוס' אשר מהווה תמצית של הסבר קולנועי לצדקת הקיום הציוני בארצנו היה שובר קופות פופולרי. מה שישראל צריכה לעשות עכשיו זה לייצר עוד ועוד סרטוני הסברה בנוסח אקסודוס (תוך שימוש בחומרים ארכיונים אשר קיימים בשפע בארכיונים שונים, ובשינויים המתחייבים מרוח הזמן) אשר יסבירו את צדקת הרעיון הציוני, ואת המשמעות הלא צודקת של מימוש זכות השיבה. אם מנהיגים פלשתינים מדברים בשני קולות, יש 'ללכוד' את העדויות לקול השני בו הם מדברים (לעמם שלהם), לתרגם, להפיץ ולפרסם זאת (כך לדוגמא ישראל הייתה צריכה להשתמש בזמנו ב'נאום הג'יהאד' של ערפאת ובשאר נאומיו המסיתים להסברה מאסיבית). תהליך שלום מוצלח יכול להתרחש אך ורק בליווי הסברה קולנית, מאסיבית, עירנית, מגיבה לכל צעד של הצד השני, גודשת את התקשורת העולמית, מתפרצת לכל דיון, נוכחת בכל מקום שבו מתלהטות הרוחות הפוליטיות (ראה ערך קמפוסים שם הנארטיב הפלשתיני שולט). דומה שלו תהליך השלום היה מלווה בהסברה מאסיבית, הסברה זו הייתה יכולה להוות מעטפת ביטחון לתהליך השלום וכלי אדיר לשיפור עמדות ישראל במשא-ומתן, וכשלים נוסח הכשלים שהיו בזמנו באוסלו היו באים על תיקונם. אם מנהיג פלשתיני אשר עושה שלום עם ישראל אך מדבר אל הציבור שלו בקול אחר ידע שאותו קול אחר מפורסם בתקשורת העולמית ומשחק לגנותו, ספק אם יעשה כן.

ובחזרה למיתן השסע ימין-שמאל

אם תשאל כיום את מרבית האנשים אשר מצביעים ימין מדוע הם עושים כן, הם לא יאמרו לך "אני דוגל בארץ ישראל השלמה" (אני יודעת זאת, כי במכללה בה אני לומדת, מכללת 'שערי-משפט', תומכי ימין רבים). הם יאמרו לך "אני מוכן לתת לפלשתינים הרבה, אבל מי ערב לי שלאחר שאתן להם מה שירצו, הם לא ירצו עוד", או "נסוגנו מעזה, תראו מה התרחש". הימין של היום ברובו הוא ימין שמסכין עם הצורך במדינה פלשתינית, אך חושש, ובצדק, מאובדן ביטחון ישראל בעקבות כך. במצב אידיאלי לו הפלשתינים היו מקיימים הסכמים וממגרים את הטרור, וכריתת הסכם עימם הייתה 'מתכון בטוח', סביר להניח שפתרון 'שתי המדינות' היה זוכה לתמיכה ברוב גדול, כאשר בקצוות היו נותרים מס' כתומים ואי אלו שמאלנים קיצוניים אשר דוגלים בביטול המדינה היהודית משום שהיא "קולוניאליסטית".

הסברה תאחד שורות

לו תהליך השלום יגובה בהסברה מאסיבית אשר תכליתה להגן על האינטרסים של ישראל - יתכן והוא ינפיק תוצאות טובות יותר, שכן ייתכן והימין והשמאל ה'מתונים' וה'שפויים' יגלו שהם מסכימים על אותו הדבר בדיוק. הרי ביבי, זה שכולם חוששים מפניו ועל כן מאתרגים את אולמרט תומך בשלום עם פרטנר פלשתיני, בתנאי שימוגר הטרור. אין כיום הבדל משמעותי בין ימין לשמאל. על הדבר שממנו חוששים אנשי הימין (שלאחר נסיגה לגבולות 67' "הם ירצו עוד ועוד"), ניתן להתגבר בהסברה מאסיבית, בהיקף 'מבצעי' ממש, אשר לא תאפשר ערעור או הרהור באיזושהי פינה בעולם על עצם זכות קיומנו. אותה ההסברה אשר תהווה 'מעטפת ביטחון' לתהליך השלום תוכל להחיות את תהליך השלום הפעם, עם נימה שונה מאז (שכן הסברה תאפשר תהליך שלום ללא אותם כשלים של אז), ותאפשר לשמאל הישראלי להתעורר מחדש, הפעם, עם הרבה פחות מחלוקות עם ה'ימין המתון והשפוי'.

הצמד 'הסברה ושלום' עדיף על הצמד 'אהוד ואהוד'

מרבים כיום לדון בצמד 'אהוד ואהוד'. תומכי השלום נצמדים לצמד הזה כטובע בקרש הצלה, כאילו רק צמד זה יוביל לשלום. הציבור חושש מבחירות אשר יביאו לנו אסון מסוג ביבי. אך האם ניתן לעשות שלום עם שכננו על קוצו של אתרוג? האם שלום תלוי על בלימת האתרוג החדש? יתכן ועם העם רוצה בחירות חדשות, ועם העם רוצה את ביבי, אין מנוס מרצון העם, ושום הסכם שלום אשר מושתת על ראש ממשלה לא אהוד, אשר מדשדש בשלום כדי לא ליפול לסדקים הרבים של רצפת השלטון עליה הוא מדדה, לא יזכה באמון הציבור (כל סדק בהסכם שלום זה יזכה לטענות של "הסכם שלום זה נערך כדי למלט את אולמרט מדין הציבור"). אין להשיג הסכם שלום בגניבה, על בלימת האתרוג. יתכן ואת רצון העם בשלום יש להשיג בדרך ישירה, של שכנוע, ולא בדרך חמקמקה - של אתרוג אשר נתלה בהסכמי השלום כדי להימלט מדרישות הציבור שיתפטר. לו שלום יהיה מלווה בהסברה ישראלית מאסיבית, אשר תשפר את עמדות ישראל במשא-ומתן, ותוביל לרוח גבית עולמית לאינטרסים הישראלים בתהליך, יתכן וזה יהיה שלום אחר, שלום אשר יוכל להשיג את מה שעד כה היה אפשרי אך ורק באופן מקרטע. השלום שהכרנו עד כה היה שלום שבו הטרור לא ממוגר ושבו ההסברה הפלשתינית מנצחת בכל קמפוס אמריקני ובכל תחנת שידור אל-ג'זירית. יתכן מאד שפניו של שלום אשר מלווה במעטפת הסברה מאסיבית יהא שלום אחר, שבו ישראל תצא כשידה על העליונה. יתכן וכדי לעשות שלום אין צורך להתלות על בלימת אהוד א' + אהוד ב', אלא יש ללוותו בהסברה אשר תהפכו למניב פירות אמיתיים לישראל. אם שלום ילווה בהסברה ישראלית אינטנסיבית, יתכן מאד וכל אלו שהתנגדו בזמנו לאוסלו מסיבות פרגמטיות, יתמכו כעת בשלום שכזה. יתכן שעדיף להשיג קונצנזוס פרו שלום בדרך זו (שדרוג תהליך השלום באמצעות הסברה מאסיבית), מאשר לתלות את השלום על בלימתו של אתרוג.

מדינת ישראל אינה ישראלית אמיתית

קמפיין ההסתה נגד מי שלא שירתו בצבא (לעיתים מסיבות שלא באשמתם) קובע כי "ישראלי אמיתי אינו משתמט". מדינת ישראל היא המשתמטת הגדולה, ועל כן "אינה ישראלית אמיתית" מדינת ישראל משתמטת זה שנים מהפקת הסברה יעילה. האם כל כך קשה למדינה לשכור חברת פרסום ולהנפיק סרטוני הסברה? לא. ביחס לתקציב של מדינה מדובר בפרוטות, מה גם שהפוליטיקאים אשר דואגים אך ורק לעצמם, כל אחד מהם מלווה באיזה מוטי מורל משלו או באיזה ראובן אדלר משלו. האם קמפיין הסברה מקיף ישפר את מצב ישראל בעולם, ויחסוך אבדות בנפש, בכך שיאפשר השגת יעדים ישראלים במחיר הסברה במקום במחיר דמים? במקרים רבים כן (את המלחמה יש להותיר לאותם יעדים שלא ניתן להשיג אלא במלחמה). אם כן מדוע מדינת ישראל אינה עוסקת בהסברה? אולי כי אינה ישראלית אמיתית, וסתם משתמטת.

חברה אזרחית - עכשיו

הסברה ישראלית, בנוסף לכל היתרונות אשר מניתי לעיל (חסכון בחיי אדם, סיכוי להפחתה או מניעה של ירי הקסאמים בשדרות, החייאת התקווה האמיתית לשלום, יצירת גשר בין עמדת הימין המתון לבין עמדת השמאל המתון) תהפוך את החברה שלנו לאזרחית יותר, פחות שוביניסטית ופחות היררכית. כיום זכויות אדם יסודיות רבות נסוגות מ'שיקולי ביטחון' כדוגמת חופש הביטוי, חופש המידע ועוד. הסברה זהו נשק נפלא, ניתן ללכת עימו 'עד הסוף', אין בו סיכון, ובנוסף נשק זה אינו צריך לכרסם בזכויות הפרט: בעוד שביטחון ישראל זה עניין לקצונה צבאית בכירה, לשב"כניקים למיניהם וכו', והעם אינו יודע את כל הפרטים, בהסברה זה אחרת: המסגרות ההיררכיות המסורתיות נשברות, כל ילד בן 15 עם אנגלית טובה יכול להסביר את ישראל, כמו גם כל פנסיונרית משכילה אשר רכשה לדוגמא בקיאות ביחסים בינ"ל ובתולדות עם ישראל ומתנדבת בזמנה הפנוי לשבת ולהסביר את ישראל באינטרנט. הסברה ישראלית אשר תהווה את העוגן של האינטרסים הישראלים, אף מעבר ל'ביטחוניזציה', תהפוך את החברה שלנו לחברה אשר בה כולם שווים, ולא 'יוצאי צבא בתפקידים בכירים שווים יותר' (ממתינות להם משרות נחשקות בצאתם) וכל השאר - פחות.

אם לא הסברה עכשיו - אימתי?

ב-28 ביוני שנת 1914 נרצח בסרבייה הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי, פרנץ פרדיננד. רצח 'נקודתי' זה הצית את מלחמת העולם הראשונה, אשר אז עוד נקראה בטעות "המלחמה שתסיים את כל המלחמות". מלחמת העולם הראשונה מישגה מחדש את כל מה שה'עולם של אתמול' (כפי שהגדירו סטפן צוויג בספרו) ידע על מלחמות, ושינתה את פני אירופה והעולם ללא הכר. מלחמת העולם הראשונה הובילה להחרבת העולם הישן, להרס אירופה הישנה ולהרס כלכלת אירופה. היא פרצה בהפתעה גמורה. אף אחד לא שיער בנפשו כי מלחמה כה מחריבה והרסנית יכולה לפרוץ בשל אירוע 'נקודתי' כביכול. גם בזמנים שדומה כי קיימת רגיעה, אך מתחת לפני השטח רוחשת לבה בוערת, אירוע של מה בכך (כדוגמת התנקשות באיזה מורנייה אחד, שישראל מכחישה כל קשר אליה), יכול להצית את אותה לבה במלוא הקיטור. ישראל חושבת שיש לה זמן לדשדש בשלום או להתלבט בסוג המבצע שיהיה (אם יהיה) בעזה. כל עוד מדינות ערב מסביב מתונות, וכל עוד הפלשתינים חנוקים תחת שליטה, אולי זה נכון. אבל מה אם תתחולל הפיכה מוסלמית רדיקלית במצריים אשר תצית את המזרח התיכון? מה עם החמאס יפרוץ את הגבול עם ישראל ועשרות ומאות ואלפי חמושים חמאסניקיים יציפו את ישראל? הכל יכול לקרות, זה שעכשיו הלחימה מתנהלת 'על אש קטנה' אינו מבטיחה שגפרור אש בודד לא יצית את הנפט אשר שפוך בגלונים על רצפת המזרח התיכון. מצבה הכלכלי של ישראל כרגע סביר. ישראל יכולה בן רגע להוציא כמה מליונים על מסע הסברה מקיף, כיום. זה עדיין ביכולתה. ישראל חייבת את מסע ההסברה הזה. אולם מה אם מחר גפרור קטן יצית את האש במזרח התיכון בניגוד לכל ה'תחזיות' (היו דברים מעולם, נניח, בשנת 1973, למי שאינו זוכר....)? מה אם ישראל תיקלע למלחמה אשר תרושש את משאביה? סביר להניח שאם יקרה דבר כזה, גם תקציב 'קטן' יחסית להסברה לא יהיה לישראל. ישראל חייבת לנצל את הכלי אדיר המימדים ורב הפונקציות ומרבה התועלות ששמו הסברה, כל עוד היא יכולה לעשות כן. אם מחר תפרוץ מלחמה (אנו במזרח התיכון חיים על ליבתו של הר געש) - הסברה שקיימנו היום רק תסייע לנו מחר. אבל אם לא נסביר היום, יתכן והרעה במצב הביטחוני תרושש את ישראל ולא תאפשר לה להסביר לעולם.

קישורים נוספים

יהונתן דחוח הלוי - במשרד החוץ מודים בכשל בהסברה יוסי עבדי - כשלונרים בהסברה ענבל בר-און - הסברה ושלום ככלים שלובים