עמוס עוז - המטיף הסדרתי

אילו נכדו של עמוס עוז, רגליו היו מתרסקות חלילה מרסיסי קסאם, הוא לא היה נוזף בנו אתמול בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות כי: "הזעם, התסכול וההתלהמות עולים לנו לראש". אילו נכדיו היו מסתתרים בעיניים מבועתות מתחת לשולחנות בבית ספרם, מאימתו של הצבע האדום, הוא היה נמנע מהפנקסנות האווילית כי: "במשך כחמש, מתוך שבע שנות הקסאם, שלטנו ברצועת עזה כולה, ובכל זאת נורו ממנה מאות רקטות על שדרות". עוז מסתמך כנראה על הזיכרון הקצר שלנו, משום שלא היה ולו מקרה אחד טרום החרבת ההתיישבות היהודית בעזה, בו בסוף שבוע אחד, התפוצצו יותר מחמישים קסאמים על שדרות ובנותיה. אילו נכדיו של עמוס עוז היו חוזרים להרטיב בלילות מאימתם של הקאסמים, הוא היה דואג להם ולא ל: "... בני האדם הנמקים שם במחנות פליטים, מחנות שהם חממות של עוני וייאוש". המטיף הסדרתי המוכיח לנו ממגדל השן שלו, הרחק מרסיסי הקאסמים והפצ"מרים, לבו נכמר על פליטי עזה כשנוח לו להתעלם מכך שמזה שישים שנה מנהיגיהם עמלים להנציח את עליבותם ומסכנותם, כשהם משתמשים במצוקתם כנשק פוליטי כדי להצדיק את מאבקם לחיסולה של ישראל. ראוי היה שעמוס עוז ינצל את הבמות והמיקרופונים המוצעים לו ללא הגבלה בארץ ובעולם, כדי להסביר לחסידי השלום כי האחראים למצוקתם ולעליבותם של הפליטים הם מנהיגיהם ולא ממשלות ישראל. באותה הזדמנות רצוי גם להסביר כי ישראל קלטה מאות אלפי פליטים, שרבים מהם השאירו את כל רכושם במדינות ערב. עוז, שבצד היותו סופר מוכשר ידוע גם כאסטרטג רב מוניטין, מזהיר את צה"ל מכניסה לעזה, ראוי שישאיר את ההחלטות המקצועיות הללו לאלה המבינים בכך יותר ממנו. הצעתו של עוז להגיע להפסקת אש עם החמאס, דומה לחזון אחרית הימים "וגר זאב עם כבש". אולם בינתיים, חוקי הטבע מחייבים את הזאב לטרוף את הכבשה ולא, ימות ברעב. הוא הדין בארגוני הטרור ובראשם החמאס, שזכות קיומם הוא בטבח יהודים.