אישה עברה ניתוח לכריתת חצוצרה ימנית לאחר היריון חוץ רחמי. בהמשך, עקב הריון חוץ רחמי נוסף שלא אובחן במועד, חל סיבוך והיה צורך לכרות גם את החצוצרה השמאלית. האישה המשיכה בטיפולי פוריות ובמהלכם טופלה על-ידי רופאים שונים. בשנת 2001 מסר לה רופא כי הטיפולים הרפואיים שעברה היוו סטייה מנהלים רפואיים מקובלים וייתכן מאוד שלא היה מקום לכריתת החצוצרות. בשנת 2005 הגישה האישה תביעה בגין טיפול רפואי רשלני.
תביעת האישה הוגשה כ-10 שנים לאחר גילוי הנזק הפיזי וכארבע שנים לאחר שנודע לאישה כי נזקה נגרם עקב רשלנות רפואית. לאור עובדה זו נדחתה תביעתה מחמת התיישנות שכן חלפו למעלה מ-7 שנים ממועד הטיפול הרשלני.
חוק ההתיישנות מכיר במצבים שבהם אין זה הוגן להעניק למזיק את הגנת ההתיישנות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."
טענה האישה, וטענתה התקבלה במישור העקרוני, הייתה כי על עובדת היות הטיפול שניתן לה חריגה מסטנדרט התנהגות סביר של רופאים נודע לה רק בשנת 2001 ועל כן יש למנות את תקופת ההתיישנות משנה זו. אין זה מתפקידי לחשוד, טענה, כי טיפול רפואי שניתן לי ואשר גרם לנזק, היה טיפול רשלני. אין זה סביר לצפות מחולה שנגרם לו נזק בריאותי לחשוד ברופאיו ולבדוק מייד שמא נגרם הנזק עקב טיפול רפואי רשלני.
למרבה הפליאה דחה בית המשפט העליון טענה זו [ע"א 2728/06] לאור העובדה שמדובר בנזק משמעותי, לאור העובדה שכבר לא קיים קשר שתיקה בין הרופאים [זו טעות עדיין קיימים מעט רופאים שמוכנים להעיד לטובת תובעים הנאלצים לחזור ולבקש חוות דעת מאותם מומחים] ולאור כמות המידע החופשי הנגישה [אינטרנט], לא קיבל בית המשפט העליון [השופט אליקים רובינשטיין שכתב את פסק הדין והשופטים ריבלין ואלון] את הטענה לפיה נדחה מועד ההתיישנות וקבע כי היה על האישה לברר את הסיבה לנזק סמוך לגרימתו,דהיינו, סמוך ל-1995.
בית המשפט העליון הושפע מהעובדה שהאישה השתהתה כ-4 שנים מיום הגילוי עד שהגישה את תביעתה אך עשה זאת בחצי פה, שכן אם מסכימים שאת העובדה שהרופאים סטו מסטנדרט מקובל גילתה האישה ב-2001 לא הייתה תביעתה אמורה להתיישן לפני 2008.
מה התוצאה של פסק הדין? הרופאים השיגו ניצחון פירוס בתיק אחד וישלמו מחיר יקר על ניצחון זה בהמשך הדרך. כעת הוברר לכל חולה שנגרם לו נזק עקב טיפול רפואי, או בהקשר של טיפול רפואי כי עליו לבחון מייד אם נזק זה אירע עקב רשלנות רפואית ולהגיש את תביעתו ללא שיהוי. מערכת המשפט שוב לא תהיה סובלנית כלפי החולה שמשום מה עדיין נוטה להאמין כי רופאיו פעלו לטובתו במיומנות מקצועית.
פסק הדין הזה גם מקומם, באשר גם כיום הנחת היסוד של מטופל צריכה להיות כי למרות שבטיפול נגרם לו נזק, אין עליו לחשוד מראש כי הטיפול היה רשלני. הרשלנות הרפואית היא עדיין החריג הטעון הוכחה ועל מטופל או עורך הדין המייצג אותו לבחון היטב כל מקרה בטרם תוגש תביעה נגד רופא מטפל. אם כך אנו גורסים אל לנו להציב מכשול של הגנת התיישנות בפני חולה שנפגע מרשלנות רפואית ואשר עליה נודע לו בדרך מקרה מפי רופא אחר, מבלי שהוא עצמו חשד קודם לכן כי הטיפול שניתן לו היה רשלני.
לו היה מדובר במקרה מובהק בו הצורך בחשד בקיומה של הרשלנות נובע מעובדות ניתן היה להבין את פסק הדין. מי שנכנס לניתוח פשוט ויצא ממנו עם נזק גדול ולא צפוי חייב לחשוד שמשהו השתבש שלא כהלכה. לעומת זאת אישה שעקב הריון חוץ רחמי נכרתה אצלה החצוצרה אינה חייבת לחשוב שהניתוח שהוצע לה היה מיותר וניתן היה, אולי, להסתפק בטיפול שמרני. האישה אינה אמורה לבדוק את אתרי הרפואה באינטרנט ומהם להבין כי קיימת חלופה של טיפול שמרני והיא אף אינה חייבת לחשוד ולרוץ מייד לברור אצל רופא אחר. מניסיוני אוכל לומר כי גם כיום, רובם המכריע של הרופאים לא היו מתנדבים להעיד ולטעון כי קיימת רשלנות רפואית בעניינה או אפילו לספר לה על כך.
