איך אתה יודע שפסק דין של בג"צ הוא פסק דין עקום? פשוט מאוד! מתוך "שפת הגוף" שלו. אתה קורא את פסק הדין ומגלה מייד את החור השחור שממלא אותו.
חורים שחורים - זו המומחיות של בג"צ.
וכשאתה מגלה בפסק דין חור שחור - כדאי שתתעורר.
וכזה הוא פסק הדין של בג"צ שהחליט לדחות את העתירה למנוע מפרופ' זאב שטרנהל את פרס ישראל.
הנה ההסבר:
טענתם הראשית והעיקרית של העותרים הייתה נעוצה במאמר מסוים שפרופ' שטרנהל פרסם בשנת 2001 בעיתון הארץ.
בג"צ דן בעניין על פני תשעה-עשר עמודים ודחה כאמור את העתירה.
אבל ראה זה פלא: בכל תשעה-עשר העמודים הצפופים של פסק הדין, בג"צ לא מצא מקום לספר לקורא - ולו במילים ספורות - מה נאמר בו באותו מאמר של פרופ' שטרנהל, שהביא את העותרים לבקש מבג"צ לשלול ממנו את הפרס.
כל האינפורמציה שבג"צ היה מוכן לנדב לקורא בקשר למאמרו של שטרנהל הייתה שהמדובר "במאמר שפרסם בשנת 2001 בעיתון הארץ, בנוגע למאבק הפלשתיני המזוין ולהתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון".
ובכן, מה בג"צ מספר לנו כאן על תוכן המאמר של שטרנהל? כלום בתוספת שום דבר!
לשם השוואה: כשהוגשה בזמנה עתירה לבג"צ נגד הענקת פרס ישראל לעיתונאי שמואל שניצר עקב התבטאויות קשות נגד עולי אתיופיה, בג"צ לא הסתפק באמירה סתמית ששניצר פרסם דברים בנוגע לעולי אתיופיה. להפך, באותו מקרה בג"צ לא חסך מהקורא, ובצדק, את הדברים הקשים שאמר אז שניצר בגנות העלייה מאתיופיה (ואמנם, בסופו של דבר שניצר לא קיבל את הפרס).
אבל שטרנהל הוא כנראה איש מזן אחר.
ועל היושר - כלומר העוקם - האינטלקטואלי של בג"צ ממילא אין צורך להכביר מילים.
הרי הקורא הממוצע שמעלעל בפסק הדין רוצה לדעת - סקרן מאוד לדעת - מה היו הדברים במאמרו של שטרנהל שדחפו את העותרים עד שערי בג"צ. מה יותר אלמנטרי מזה?! הרי הדברים הללו של שטרנהל אמורים לשכון בלבו של פסק הדין, ועקירתם משם, באופן כל כך בוטה ומלאכותי, מעליבה את האינטלגנציה ממש. אמון הציבור, אתם יודעים.
עד כמה עקומה היא הדרך שבה הלך כאן בג"צ תעיד העובדה, שבג"צ, במקומות שונים בפסק הדין, מתייחס שוב ושוב למאמר המדובר, אבל נמנע בעקביות - ממש בזדון - מלספר לקורא מה נאמר בו באותו מאמר.
כך למשל (ציטוט מפסק הדין):
"במקרה שבפנינו המדובר במאמר פובליציסטי שפרסם המשיב 3 (שטרנהל) בעיתון הארץ בשנת 2001...לטעמי הפרשנות שמבקשים העותרים להקנות לדברים האמורים במאמר אינה פרשנות שאין בלתה... דומני כי אין מקום לספק כי הדעה המובעת במאמר האמור אינה דעה שכלל הציבור בישראל שותף לה וישנם צבורים רחבים המוצאים עצמם נפגעים ומסתייגים ממנה... גם לו הייתי הולכת לשיטתם של אלה הסבורים כי במאמר זה הוציא המשיב 3 את עצמו מגבולות הקונסנזוס - וספק בעיני האם ניתן לקבוע בקלות מהם גבולותיו - עדיין אני סבורה כי האמירות שבמאמר זה, שעל תוכנו הממשי ניתן להתווכח, הינן בטלות בשישים אל מול עשייתו האקדמית העשירה...איני מתעלמת מכך שהדברים שנאמרו במאמר המדובר, תהא פרשנותם אשר תהא, צורמים ואינם ערבים לאוזניים רבות, ויש אף מי שייפגע מהן. ברם, אל לנו ליתן לפגיעה ברגשות להכריע את הכף..."
עד כאן הציטוט.
ממש לא יאומן! בג"צ מתייחס ממושכות למאמר, ואף מתפלמס עם העותרים על דרך פרשנותו, אבל נמנע בעקשנות מלספר לציבור מה נאמר בו באותו מאמר. כנראה שאין גבול לגיחוך שבג"צ מסוגל לזנק לתוכו.
וכיוון שבג"צ נמנע מהבאת הדברים של שטרנהל - הנה תמציתם (ותודה לגוגל):
"לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר הלגיטימיות של ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו הייתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, ולא פוגעים בנשים ובילדים, ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות, כן היו נמנעים מהנחת מטענים מצידו המערבי של הקו הירוק. בדרך זו היו הפלשתינים משרטטים בעצמם את פרופיל הפתרון שממילא יושג בעתיד: הקו הירוק המתוקן יהיה גבול בינלאומי ושטחים יוחלפו כדי לפצות את הפלשתינים על האדמות שכבר סופחו לישראל ואולי עוד יסופחו".
עד כאן הציטוט.
דברים לא פשוטים: פרופ' שטרנהל מדבר כאן על כך ש"אין ספק בדבר הלגיטימיות של ההתנגדות המזוינת בשטחים", ועל כך ש"אילו הייתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות".
אכן, הבאת הדברים הלא פשוטים הללו בתוך פסק הדין הייתה עלולה, לפחות למראית עין, ליצור "רעשים מיותרים" בפסק הדין ולהקשות על עיכולו - במיוחד כשהייתה כוונה לדחות את העתירה.
וכך, כשאין ברירה, מנקים את פסק הדין מאותם "רעשים" - גם אם הם מהווים את לב העתירה - ובמקומם שותלים חור אחד גדול ושחור.
אין ספק: כשמשמיטים את האמירות הללו של שטרנהל מתוך פסק הדין, אומנם חוטאים ליושר ולאמת הפשוטה, אבל אז קל יותר לכתוב פסק דין נינוח, ששולח את העותרים הביתה, ואת שטרנהל אל במת הכבוד לקבל את הפרס הנכסף.
וכך, לא נותר אלא לתהות על ההיגיון המעוות, שלפיו בג"צ מתייחס ומתפלמס בפסק הדין על הדברים שנאמרו במאמר - אבל מסתיר מהציבור את אותם הדברים עצמם.
יודגש: השאלה כאן אינה אם דבריו של שטרנהל לגיטימיים או לא. השאלה מדוע בג"צ לא עשה את הדבר האלמנטרי המוטל עליו, ולא הביא את הדברים בפסק הדין - כדי שיראה אותם גם הציבור ויבין במה דברים אמורים. הרי בג"צ עצמו אומר שיש יותר מפרשנות אחת לדברים. ובכן איפה הם הדברים? למה בג"צ אינו מניח אותם על השולחן?
אין זה אלא שהדברים הללו של פרופ' שטרנהל - שהיוו את לב העתירה ואת העילה להגשתה - אינם זורמים עם רוח פסק הדין ועם ההחלטה לשלוח את העותרים הביתה.
וכשקוראים את פסק הדין גופו קשה, אכן, שלא להיתקל בכמה קביעות מופרכות השזורות בו - אבל על כך בהזדמנות אחרת.
ובכן, במה זכה פרופ' שטרנהל מבג"צ שכך, בעיקום הדעת, יצא מגדרו שלא להביא בפסק הדין את תוכן הדברים שהיוו עילה לעתירה?
התשובה ברורה: שטרנהל הוא יקיר בג"צ.
כי אין סיכוי שבג"צ ישכח את מי שנחלץ לעזרתו בימים קשים - במיוחד בימים בהם בג"צ זקוק לכל טיפה של תמיכה במאבקו מול שר המשפטים.
הנה דברים שכותב שטרנהל בעניין זה בעיתון הארץ:
"לכולם דרושים ריסון ופיקוח דקדקני. את השירות ההכרחי הזה לדמוקרטיה הישראלית יכול לעשות רק בג"צ. לפיכך, יוזמתו ההרסנית של פרידמן - להעניק לרוב של 61 ח"כים את הזכות לאשר חוק למרות פסילתו בידי בג"צ - מחייבת תגובה ציבורית מיידית, שתכליתה להגן על חירותו של כל אחד ואחד. זה מה שנדרש גם מהממשלה עצמה: אם השרים יצביעו בעד הצעת החוק של פרידמן, תיכנס הממשלה הנוכחית לספרי ההיסטוריה...כמי שהורידה את ישראל לרמה של מדינות העולם השלישי".
תעודת ביטוח יותר טובה מזו?
אבל יותר מכך: בשנת 2001, לאחר שפרופ' שטרנהל פרסם את מאמרו הנ"ל בעניין ההתנחלויות, הוגשה נגדו תלונה למשטרה בטענה שהייתה במאמר הסתה לרצח וכן תמיכה והזדהות עם ארגון טרור. במקביל נשלח מכתב תלונה אל היועץ המשפטי לממשלה. אלא שהוחלט לגנוז את התלונה ולא לפתוח בחקירה פלילית.
הדעת נותנת כי ההחלטה שלא לפתוח בזמנו בחקירה פלילית נגד אדם במעמדו של פרופ' שטרנהל התקבלה בדרגים גבוהים בפרקליטות - לפחות אצל פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, ואולי גם במעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין שהיה, כאמור, נמען של התלונה.
והנה מתברר שבראש הרכב בג"צ - אותו בג"צ שדחה את העתירה הנ"ל נגד הענקת פרס ישראל לשטרנהל, ישבה לא אחרת מאשר אותה עדנה ארבל, ומי שישב לצידה בהרכב היה לא אחר מאשר אותו אליקים רובינשטיין.
ונזכור: ההחלטה שלא לפתוח בחקירה נגד שטרנהל בזמנו, ופסק הדין שדחה את העתירה נגד שטרנהל עכשיו - נסבו, שניהם, סביב אותו מאמר עצמו.
אם אכן, כפי שהדעת נותנת, ארבל ורובינשטיין היו מעורבים בזמנם בהחלטה שלא לפתוח בחקירה נגד שטרנהל, כי אז - איך שלא נהפוך בדברים - השופטים ארבל ורובינשטיין בהחלטתם לדחות את העתירה נגד שטרנהל בגין המאמר, למעשה נתנו בכך הצדקה שיפוטית לעצמם ולהחלטתם הם לסגור את התיק נגד שטרנהל בזמנו בגין אותו מאמר עצמו.
הנה מה שקובעים בהקשר זה כללי האתיקה לשופטים:
שופט לא יישב בדין ביודעו כי "בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שמתברר בפניו...".
ולענייננו, מהו הדבר שהיווה את "אותו עניין"? המאמר של שטרנהל כמובן. שפעם אחת הוא היווה עילה לתלונה נגדו, ופעם אחרת הוא היה עילה להגשת עתירה למנוע ממנו את הפרס.
במילים אחרות, ניגוד עניינים במלוא כיעורו ובניגוד לכללי האתיקה לשופטים.
והכל - לתפארת מדינת ישראל!
