אנו הולכים לחגוג חג - 60 שנה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל. עצמאות? האמנם?
בואו ונתעמק ב"מגילת העצמאות" אשר הוכרזה ביום ההיסטורי - ה' באייר תש"ח 14.5.1948: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את
חירותו המדינית".
האם התגשמה המטרה למענה הוקמה מדינת ישראל לפני שישים שנה? האם נהנים אנו היום מאותה
חירות מדינית? - "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה...". האמנם? האם אתם בטוחים שהיום, לקראת החגיגות של שנת ה- 60 למדינת ישראל אנו אכן
אוחזים במולדתנו?
"... הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה....". אכן זכות זאת
אינה ניתנת להפקעה? האבות-המייסדים אשר חתמו באותם הימים על מגילת העצמאות, הבינו היטב, מה היא משמעותה של העצמאות. לכן, לא במקרה, כבר במשפט השני של המגילה הם כתבו: "
חירות מדינית". ומיד אחרי זה, במשפט - "
עצמאות ממלכתית".
כך הוגדרו במגילה עקרונות עצמאותה של ישראל כמדינה:
הזכויות על-פי העקרונות הנ"ל הן לצמיתות ואינן ניתנות להפקעה. אגב, לא היה בהגדרת העקרונות האלה שום חידוש - הן הבסיס לעצמאותה של כל מדינה באשר היא. אם אין חירות מדינית - אין גם עצמאות ממלכתית. ואם אין עצמאות ממלכתית ואין אחיזה באדמה - אין מדינה. דהיינו, ברגע שזכות מהזכויות הללו מופקעת - תמה העצמאות.
זהו בדיוק המצב בו אנו נמצאים היום לקראת חגיגות ה- 60 להכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
החירות המדינית הופקעה מאתנו טיפין-טיפין, שלב אחרי שלב. חירות מדינית - משמעה חופש קבלת החלטות של ההנהגה המדינית עפ"י עליונות האינטרסים החיוניים של המדינה, ללא תכתיבים של גורמים זרים. מה הוא אותו שיקול הדעת המונע על-ידי אינטרסים חיוניים, הגדיר בזמנו היטב ראש ממשלת בריטניה סר וינסטון צ'רצ'יל כאשר אמר, שבדרך כלל לא עומדות לרשותו של מנהיג מדיני חלופות טובות; אך תבונתו מחייבת לבחון את מידת הרוע בחלופות הלא טובות, ואז - להעדיף את החלופה בה גלום הרוע המינימאלי.
מאז הסכמי אוסלו הלכה ופחתה מידת
החירות המדינית של מדינת ישראל, עד שלבסוף - הגיעה היא לדרגת האפס בימינו. תהליך ההידרדרות התחיל בשקול דעת מוטעה, כאשר באוסלו בחרה הנהגת ישראל בחלופת "יאסר ערפאת". יש להניח שמדובר היה בשיקול דעת מוטעה בתום לב ולא בזדון. ההנהגה דאז לא לקחה בחשבון ש"מידת הרוע" בחלופת "ערפאת" גדולה לאין שיעור מאלה שבחלופות האחרות. בבחירת אופציית "ערפאת" ראשי המדינה דאז, יצחק רבין ושמעון פרס, לא רק החזירו את אש"פ "המיובש"
ו"הגוסס" להיות רלוונטי. עצם נכונותה של מדינת ישראל למשא-ומתן עם ארגון טרור שינתה את כללי הלגיטימציה במזרח-התיכון; והנשיאים האמריקניים החל משנות ה- 90 ועד ימינו "אימצו" בהתלהבות יתרה את "גמישותה" של ישראל. רצונם של המנהיגים האמריקנים לקבוע את הסדר העולמי הגלובלי והאובססיה האישית שלהם להירשם בספרי ההיסטוריה (בטרם עזיבתם את הבית הלבן), יוכלו מעתה להתממש. כך הנהגת ישראל הכניסה את עצמה למסלול אובדן חרות מדינית וכניעה לתכתיבים אמריקניים.
מסלול זה הביא את ישראל היום לאובדן מוחלט של עצמאות ממלכתית - אותה עצמאות אשר הייתה למדינת ישראל אפילו בעיתות משבר קשות ביותר. כך, באותו בוקר של יוני 1967 כאשר קיבל ראש ממשלת ישראל דאז, לוי אשכול, את שיחת הטלפון המפורסמת מאת מזכיר המדינה האמריקאני הנרי קיסינג'ר, בה נתבשרה הנהגת ישראל בדבר האולטימטום הסובייטי: אם התקפות ישראל בחזית הסורית והמצרית לא ייעצרו, הרוסים ישגרו טילים לעבר מדינת ישראל. גם אז, כאשר סכנת הטילים הבליסטיים ריחפה מעל ראשינו, לוי אשכול לא "מצמץ במשחק הפוקר המזרח-תיכוני". ההתקפה של ישראל המשיכה עוד 48 שעות ונעצרה רק לאחר השגת יעדים אסטרטגיים בשדה הקרב.
האם ייתכן שהטלפונים מקונדוליזה רייס מלחיצים יותר מהטילים הבליסטיים הסובייטיים בעלי ראשי נפץ גרעיניים, המכוונים אל עבר ליבה של מדינת ישראל ומוכנים לשגור? הדוגמא מתקופת מלחמת ששת הימים מלמדת שלא הלחץ מבחוץ גורם לראש הממשלה לקבל היום החלטות בניגוד לאינטרסים החיוניים של ישראל. ההחלטות העכשוויות שלו הן תולדה ישירה של
אובדן חירות מדינית וכתוצאה מזה -
היעדר עצמאותה הממלכתית של ישראל.
הרי מעבר לעמדות פוליטיות כאלה או אחרות, בולט האבסורד המוחלט במדיניותה העכשווית של הממשלה. לא ייתכן שראש הממשלה ושרת החוץ לא רואים את המתרחש נגד עיני העולם כולו. אנו מלומדי לקח הנסיגה מעזה - הצעד הקודם בדרך של אובדן החירות המדינית, אשר ראש ממשלתנו היה לא רק שותף פעיל לו, אלא גם "הארכיטקט הראשי". התפקחנו מ"סם השלום" של אוסלו. אך אפילו ללא לקחים כואבים אלו,
אסור לנו היום להמשיך בדרך של "מפת הדרכים".
היום נמצאים הנשיא בוש ומזכירת המדינה שלו כמה חודשים לפי סוף הקדנציה, כאשר תקופת הנשיאות האחרונה רצופה כישלונות בכל התחומים ומעמדה של ארה"ב הדרדר באופן חסר תקדים. הכלכלה האמריקנית צולעת, הדולר בשפל שלא היה כדוגמתו. הולכים ומתרבים הקולות - הן בארה"ב והן מחוצה לה - המנבאים את סוף עידן ההגמוניה האמריקנית בעולם. זאת ועוד - לאור הכישלונות הרבים כל כך של הממשל בוש, הן בתחום הכלכלי (מצב המשק האמריקני, משבר בשווקים הפיננסיים, הידרדרות הדולר) והן בתחום המדיני (עירק, אפגניסטן, משבר הנפט, התחזקותה של רוסיה) - אפילו המצביעים המסורתיים של הרפובליקנים נוטים הפעם להעדיף נשיא מהמפלגה הדמוקרטית. לאור זאת, גוברים הסיכויים שהנשיא הבא של ארה"ב יהיה
ברק אובאמה , איש כריזמטי עם סיסמת הבחירות הקליטה ביותר בארה"ב של היום: "אנו נביא שינוי לאמריקה".
זאת ועוד, הולכים וגוברים בארה"ב "משבי רוח" ציבוריים נגד תמיכה בישראל, אשר נתפסת בעיני אמריקנים רבים לא כנכס אסטרטגי אלא כנטל.
רק אנשים שדעתם נטרפה יכולים בסיטואציה הזאת להיענות לרצונות ולתכתיבים של בוש-רייס, צמד פוליטיקאים כושלים שזמנם הולך וחולף, ותוך כמה חודשים הם ירדו מבמת ההיסטוריה. המניע העיקרי כעת של הממשל בוושינגטון - אמביציה אישית, רצון כפייתי לרשום "הישג מדיני" כביכול, ועל-ידי כך, להירשם בספרי ההיסטורי בתור
משכיני שלום במזרח התיכון.
לאור מצבה הבינלאומי של ארה"ב ולאור הסיכוי הלא מבוטל שמנהיגה הבא של אמריקה יהיה ברק אובאמה, אסור לישראל להעניק את "מענק הפרישה" לממשל בוש בדמות עוד "הסכם שלום" חסר תוקף עם אבו-מאזן, אשר לא מייצג את הפלשתינים וספק אם שולט אפילו במוקטעה, הסכם אשר יהיה כרוך בנסיגה נוספת. אסור לנו להמשיך לצעוד על-פי המתווה של "מפת הדרכים" - מפה מעוותת ופגה תוקף - לתוך הסמטאות האפלות והמסוכנות של אובדן החרות המדינית. כל צעד המשך "לקראת" האמריקנים ואבו-מאזן, לא רק יהווה הפקעת הזכויות של ישראל כמדינה עצמאית, אלא הפקעת ביטחון תושביה ועצם המשך קיומה.
אך "הדיבוק" של הוויתורים הטריטוריאליים - דווקא "כאן ועכשיו" - ממשיך לאחוז בראש הממשלה ובשרת החוץ - ובזמן האחרון אפילו ביתר שאת. בחיפוש אובססיבי מה עוד מהנדל"ן הישראלי ניתן לשים על "מזבח השלום", פונה ראש ממשלתנו בימים אלה לעבר סוריה. צעד זה, מעבר להיותו מסוכן ומזיק כשלעצמו, עלול לגרום נזק ארוך טווח - שינוי בקודים של הלגיטימציה במזרח התיכון. בדומה ל"אופציית ערפאת" בזמנו, אופציית "אסאד" תועיל לתחיית המשטר הסורי - הגוסס והמבודד בינלאומית. עצם נכונותה של ישראל למו"מ תגרום לתפנית במעמדה הבינלאומית של סוריה - יוזמת אולמרט ושות' תהפוך אותה מאחת המדינות המרכזיות ב"ציר הרשע" לבר שיח לגיטימי בקהליה הבינלאומית. כאן ממהר "לרוץ" ראש ממשלת ישראל אפילו לפני תכתיבים אמריקניים, כפי שנוהגים הצמיתים הנאמנים להקדים כל רצון של שליטיהם הפדראלים (סליחה - "הפיאודלים").
אגב, מגילת העצמות דיברה גם על "ישוב ...
מגן על עצמו". האם כוונתה הייתה לאותה ה"הודנה", אשר חלד משעל מהחמאס מסביר לנו לגביה במילים פשוטות וכנות למדי: "הרגיעה לצורכי טקטיקה במאבק בישראל"?
תם חג פסח... נאכלו המצות, נקראו ההגדות, הוחזרו לארון הספרים עד לשנה הבאה. תמו הזיכרונות שלנו - על היציאה מעבדות לעצמאות, על תנופת החרות המדהימה ביותר בהיסטוריה ועל הניצחון הגדול ביותר בתולדות האנושות - ניצחון ללא קרב, ניצחון בנוקאאוט, בלי אבדות בנפש, ללא הרוגים וללא פצועים שלנו. חיסול מוחלט של צבא האויב - על כל חייליו, מפקדיו, נשקו וציודו. כפי שצווינו - סיפרנו על יציאת מצרים, נזכרנו ודי, נגמרו החגים, נגמרו הזיכרונות - חזרנו למציאות.
כפי שנוכחנו לדעת, איבדה ישראל את כל הסממנים הבסיסיים של מדינה עצמאית. אז מה נותר בתוקף מאותה מגילת העצמאות אשר החגיגות לכבודה עומדות לשטוף בשמחה את ישראל בת זמננו?
"...תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית...". זמנית... נראה שזה אכן עלול להתגשם לנגד עינינו - ובקרוב. זמנית... והכוונה היא לא ל"מועצה" - אלא ל"מדינה"...
