להרצל היקר שלי שלום

זאת אומרת, אני מקווה שזה בסדר שאני פונה אליך ככה בסנטימנטליות, כי נדמה לי שגם את זאת אני כבר מאבדת, כאן, במדינתנו ישראל... בעיניים שלך החולמניות, העצובות, העמוקות, אני רואה בדיוק את העיניים שלי עצמי (לא יודעת, זה מה שאומרים לי פה בקפה. מחמיא. תודה! יש לי אגב משקפיים מכיתה ג', וגם אני חרשת באוזן ימין, אבל למה להתלונן?). אתה, אני חושבת, לא היית טיפוס מתלונן, אבל דכאוני ומתייאש, היית גם היית. בזה שום ספק אין לי, ולכן אולי אני כל כך מזדהה איתך, עם רגשנות היתר ועם התקף הלב בגיל 44, אצלי נראה לי זה יגיע מוקדם יותר, ואז אולי סוף סוף יבכו עלי החברות שלי, ואז אולי גם יצוץ בהן איזה רגש אחד של אשמה. לך הרצל לפחות הייתה הלוויה רמת מעלה, ועוד כותרות מתנוססות בעיתונים היו. אצלי אנשים לא יטרחו לבזבז דלק על הנסיעה, ומי בכלל שמע על מקום ושמו עזר? וחוץ מזה, מי שלא יבוא גם כבר יודע שאפילו שם בקבר, אני אטרח להגיד לו "סליחה עכשיו מגיעים? מה זה הצביעות הזאת? איפה היית כל השנים שבהן חיכיתי לאיזה טלפון? איפה?". כי הרצל היקר, אני אולי נולדתי בפרס, אבל אני פולנייה אוסטרו-הונגרית אסלית, שלא לומר ייקית ואולי מהסוג הייקי הבלתי נסבל ביותר... בנית מדינה בשיטת הקאיזן- צעד קטן לשינוי גדול (ספר מומלץ אגב, של ד"ר רוברט מאורר). ארבעים וארבע שנים אחר כך התגשם חלומך. בהחלט. גם אני השארתי את כל השירים, הסקיצות והיצירות שלי למשמורת, שיעשו עם זה משהו, מתישהו, שיהנו הם מהתמלוגים מאקו"ם. בכיף... איזה דרייפוס אחד הוציא ממך כל כך הרבה אנחות, ושבר את לבך. אולי טוב קרה, שלא נותרת בחיים לצפות כמה עשורים אחר כך בזוועות השואה. בסופו של דבר מהכאב הנוראי הזה קמה מדינה. הלב שלך לא עמד במאבק הזה, ולפעמים, הרצל, גם אנחנו לא עומדים בזה. לפעמים אני מרגישה שבטקס הדלקת המשואות אתה ממש נבוך ומתאדם, כאילו מתחבא מתחת לאיזה שולחן וצועק "זה לא אני, רבותי, לא אני אחראי לדבר הזה. בשום פנים ואופן זה לא אני!", ועוד קודם לכן, ממקום מנוחתך, עוד הייאוש, הדיכאון והדמעות מתפשטים בך בוודאי לאור שורות, שורות הילדים שם, שורות, שורות ארוכות, לא נגמרות, שורות שותקות, שותקות את אותה הצעקה, אותה הצעקה של דרייפוס, הרצל...? ובכל אופן אני רוצה להגיד לך: כן, לא תשובה לכל בעיה מצאנו. לא בא הפתרון המלא למצוקותינו. לא תמיד הצלחנו, לא ממש התקדמנו, לא ממש התפתחנו, פעמים רבות נפלנו, ולבור העמוק והאפל ביותר. לא תמיד התייחסנו זה לזה בחמלה ובכבוד, באותה חמלה יהודית, שכל כך מאפיינת אותנו, היהודים, אבל כנראה כהתה רבות עם הזמן, ובכל זאת אני רוצה להגיד לך בלב שלם וברגש מלא ובמצפון נקי- אתה יכול להיות גאה מאד בחלום הזה שלך, הרצל! מאד, מאד! לחלוטין! אתה יכול להיות שמח, שבע רצון ומרוצה! אני רוצה לספר לך- אני קוראת המון על ההיסטוריה של ארצות הברית ושל אירן, ואיחס!!! הן לא מתביישות כשהן באות להטיף לנו מוסר? איחס, הרצל! איזו היסטוריה מביישת יש להם, אל תשאל! אני רוצה להגיד לך רק, הרצל היקר, ממש תרשה לי לנשק את כפות ידיך. רק שישים שנה אנחנו קיימים, ויש לנו הרבה במה להתגאות! כמה הייתי רוצה לשבת איתך על כוס קפה, הרצל, כמה הייתי רוצה! אבל זה בלתי אפשרי. טוב גם עם החברות שלי זה בלתי אפשרי, שתבדלנה לחיים ארוכים וטובים, אז למה להיות קטנוניים? לאחרונה, הכי קרוב שהייתי יכולה להרגיש אותך לידי היה בחול המועד פסח, כשהחנינו את הרכב לרגע בבאזל. אני כל כך אוהבת את תל אביב, הרצל, היא הרי אלט נוי. אני נשארתי ברכב לשמור עליו מן הפקחים. שמש מלבבת חיממה את העיר, הלב שלי תסס, רוח תל אביבית מבדרת של צהרי היום נשבה, וגם ראיתי פפראצי מול עיני, כאשר אישה מאד מפורסמת, נצר למשפחה רמת מעלה, שגם היא השאירה חותם עז על ההיסטוריה שלנו, עברה במדרכה עם תינוקה המתוק. אם היית יושב בבאזל, הרצל, גם אתה היית נהנה מכל רגע, והיית חש גאווה גדולה ממה שהיו רואות עיניך! מבטיחה (וגם אם לא, אז מקסימום היית פותח עמוד בד'ה מרקר, והיית מקבל מלא כוכבים ירוקים. אז גם זה משהו...).