זעקי ארץ מושתקת

כמה ספרים יוצאים מדי יום בישראל? עשרה? חמישה-עשר? כל אדם, מלבד הסופר עצמו, מבין שהתקשורת אינה יכולה להתייחס לכל ספר וספר. אבל איש לא יקבל ברצינות טענה כזו בקשר לספרו של אריה אבנרי 'זעקי ארץ מושחתת'. אמת, אילו עסק הספר, נאמר, בשלטון-הנפל של היהודי הקומוניסטי בלה קון בהונגריה בשנת 1919, לא היינו מתפלאים על השתיקה הרועמת שהיה זוכה לה. אבל ספר שעוסק בעיקרו בשחיתויות של ראש ממשלת ישראל המכהן? ומתעד אותן עמוד אחר עמוד? העובדה שמחבר הספר אינו אדם בלתי ידוע, אלא מי שהיה יו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב, ממלא-מקום יו"ר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל וחבר נשיאות מועצת העיתונות, וכן שימש כתב בכיר בעיתונים שונים, לא השפיעה כהוא זה על עמיתיו מן התקשורת להתייחס אל 'זעקי ארץ מושחתת'. גם לא עמדה לספר אותה זכות קידום העומדת לכל ספר אחר, שמתפרסם בו-בזמן שהכול עוסקים בנושא שהוא ליבת תוכנו של הספר. שיקול דעת של רווח והפסד הדברים התנהלו כך מסיבה ברורה: אף שהחקירות של אולמרט היו בעיצומן כשיצא הספר לאור, היה זה שבועות אחדים לפני שהתפוצצה פרשת טלנסקי. אז, עוד האמינה התקשרות שאת אהוד אולמרט - המקדם הגדול של האג'נדה הפוליטית שלה - אפשר לשמר על כסאו לעוד שנים רבות. כך קרה שמסמך, שאמור היה לעורר סנסציה ולהרעיש עולמות, התקבל בקול דממה דקה. אין כאן, כמובן, מקרה של חוסר תשומת-הלב, לא הייתה שום שכחה בהיסח הדעת, אלא חרם מכוון. זה פשוט מאוד: כמעט אין דנים בספר - לא ברדיו, לא בטלוויזיה ולא בעיתונים. שקט. לעומת זאת, אילו דגלו אולמרט וממשלתו בקו אחר, ימני, ואריה אבנרי היה כותב אותו ספר ממש, אזי... או-ווה! - ועוד איזו התייחסות היה מקבל הספר הזה. אפילו האינטרסים הכלכליים המשותפים, שיש אולי (על-פי אבנרי) לאילי התקשורת ולאולמרט, לא היו מצליחים לעצור את גל הראיונות והביקורות שהיה שוטף אותנו. אבל עמדותיה של ממשלת אולמרט ידועות, ומכאן מקור החרם על אבנרי. השימוש בנשק החרם אינו חדש. במלחמת הדעות הישראלית יש התלבטות מתמדת, אם עדיף להתייחס לאדם או לביטויי עמדה שאתה מתנגד להם, או להתעלם מקיומם. הרי אם תתקוף, יש סיכוי שבכך תגרום למישהו לקרוא את הנימוקים של בעל הדעה הנגדית במקורם ולהיות, שומו שמיים (!), מושפע מהם. על כן מוטב לא פעם, אפילו כשמדגדג באצבעות לצאת במתקפה - לנקוט באסטרטגיית התעלמות. השתיקה אינה נובעת מעצלות - הרי אין צורך לייגע את המוח כשממילא, כמעט תמיד, מדובר בהתנפלות של חירופים וגידופים - אלא משיקול-דעת פשוט של רווח והפסד. שתיקה כזו היא למעשה הפן השני של שטיפת-המוח, המופעלת על הציבור בישראל יום-יום. אנומליה קיצונית כוחו הגדול של השמאל הוא באחיזה הכמעט-מוחלטת שיש לו בתקשורת ובבמות הביטוי השונות בארץ - אחיזה שאין לה אח ורע באף מדינה דמוקרטית אחרת. באמצעות מכבש תעמולה אדיר, מצליחים הכוחות ה"נאורים" לשמור על יכולתם להכתיב את מהלכי חיינו, יהא הגיונם מופרך ככל שיהיה. רק כך ניתן להסביר את העובדה, שגם אם המאורעות דווקא רמזו רמז עבה על עתיד שונה משלום בעגלה ובזמן קריב, אימץ הציבור הישראלי את רעיון העיוועים של הבאת אלפי טרוריסטים מקצועיים אל קרבו כדרך לזירוז השלום; או את התופעה שהתגלתה שנים אחדות לאחר מכן, שבעוד אותם טרוריסטים הורגים בנו ומכריזים שבכוונתם להמשיך בכך, הסכים עם ישראל למסור להם בסיס טריטוריאלי עצמאי על חוף הים-התיכון. גם בהנחה שיש יתרון פסיכולוגי, מובנה מראש, למי שפונה לקהל של מדינה מערבית כלשהי בתעמולה המבטיחה לו שלום, בכל זאת צעדים אבסורדיים כמו אלה אפשריים רק במצבים של אנומליה קיצונית. ואכן, מצב שבו הרמקול התקשורתי מפוצץ לך את הראש מצד אחד בלבד, אפשר להגדירו כאנומלי. אלא שעל-מנת שהקול יישמע כמעט תמיד מצד שמאל, דרושה גם השתקה של (או שליטה על) הקולות שעלולים לבוא מן הכיוון הנגדי. והשתקה זו, כפי שאנו רואים, מופעלת אפילו על קולות שאינם דווקא מן הכיוון הנגדי - כמו זה של אבנרי, שאין לו מגמה פוליטית אידאולוגית - ובלבד שהללו עלולים לסייע באופן כלשהו לצד השני. מחסור בחמצן האנומליה היא ייחודית לנו. אמת, במדינות חופשיות אחרות קיים חרם השתקה מצד חוגים מסוימים בשמאל, אבל החרם תמיד חלקי - מן הטעם הפשוט, שהתקשורת אינה מצויה כולה תחת אותו סד כובל כמו אצלנו. כך, יכול ה"ניו-יורק טיימס" שלא להתייחס כלל לספר שנמצא במשך חודשים ברשימת רבי-המכר שלו עצמו, דוגמת ספרו של המראיין ביל אוריילי מרשת הטלוויזיה פוקס, אבל עמדת ה"טיימס" אינה זו של כולם באמריקה. יש שם מספיק עיתונים אחרים שיתייחסו אל ספרו של אוריילי, כמו גם, כמובן, רשת פוקס עצמה. אבל אצלנו? פלורליזם שמאפשר חופש ביטוי אמיתי? הוא רק מדומה, וייצוג פרופורציונלי והוגן של הדעות בציבור אינו קיים. במצב פתולוגי כזה לא ייתכן קיום רעיוני פורה, שכן ההשתקה גוזלת מאיתנו את החמצן שמספקים מידע ורעיונות מנוגדים. עד שלא נשחרר את הלפיתה ארוכת שנים האוחזת בצוארנו - על-ידי הקמת עיתונים חדשים (כפי שהתחיל לקרות), תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה אחרים, ועל-ידי שימוש מושכל באינטרנט, שהוא אולי האפקטיבי ביותר בתקופתנו (שיותר מניצנים לכך כבר ישנם) - נמשיך להישאר חנוקים בידי האג'נדה הפוליטית של השמאל והפוסט-ציונות. הבעיה אינה רק חסימת דעות מנוגדות מנומקות היטב מפני הגעתן לציבור, אלא רדידות מחשבתית שנכפית למעשה על כולנו בעקבות ההשתקה. במצב שבו אין שיח ושיג אמיתיים, אין גם פיתוח נאות של רעיונות. וכך יוצא, שבחלל הריק של התקשורת הישראלית, ההד החוזר אינו רק משעמם, אלא גם מַשְמִים.