אובמה - חלומו הוורוד של המוסלמי

וכך כתב אליאס ח'ורי, תחת הכותרת "אמריקה בת התערובת, הלבנה-השחורה": "איני יכול להסתיר את שמחתי מהסתלקות ג'ורג' בוש אל תהום הנשייה, כפי שאין ביכולתי להסתיר את החשש המקנן בי מהמשך תקופת שלטונו אם ינצח הרפובליקני, מקיין. לכל עמי העולם יש זכות לשמוח למרות שהשמחה מעורבת במרירות ודם. איני יודע איך הצליח איש טיפש, נחות ותפל, להתרווח על כס כדור הארץ במשך שמונה שנים, שמונה שנים שהיה בהן די לשפוך נהרות של דם, מעירק אשר אמריקה פלשה אליה בתירוץ כוזב ובמסר של הונאה, עד פלשתין אשר בה משתוללת מכונת המלחמה הישראלית הפשיסטית כפי שלא השתוללה מעולם, ובעוד מקומות. נשיא אויל, מוקף בתלמידי אחרון המזרחנים (כינוי גנאי לאקדמאים שאינם מכבדים את העולם הערבי והאיסלאמי, מ.ק.), ברנרד לואיס, אשר רצה לנקום באמצעות ליקוק הדם העירקי את תבוסתו האידיאולוגית שהנחיל לו אדוארד סעיד. נשיא אשר חשב שהאל בחר בו אישית להנהיג את העולם, מכור בעבר לאלכוהול שהפך למכור לעבודת אלוהי הכסף והנפט, ואיתו קבוצה של ניאו-קונסרבטיבים שעברו מקצה השמאל אל קצה הימין כשהם מונעים ביצר להקים אימפריה שתמשול בעולם כאוות נפשה. נשיא שהוכה במגלומניה של עוצמה עם שר ההגנה הקודם שלו, רמספלד, משורר קטן הסבור שהטכנולוגיה חשובה יותר מהאדם, ושהטביע את הצבא האמריקני בבושה העירקית. ממשל טיפש הנהיג את אמריקה אל מה שנראה כתבוסה מוקדמת כי הוא חשב ש"צלבניותו" – ביטוי שטבע ג'ורג' בוש – מתירה לו לכבוש את כל העולם ככל העולה על רוחו. לא יישאר בזיכרון מהנשיא הזה שום דבר, פרט לשתי תמונות: גואנטנאמו, מקום של ברבריות והערמה על החוק, וכלא אבו ע'ריב, ששם הברבריות של האימפריאליזם. ייתכן שבזיכרון על בוש תישאר אהבתו היוקדת לישראל של אריאל שרון, הזדהותו עם שרון צמא הדם, רוצח התינוקות של סברא ושאתילא, וההיתר שנתן למצור על יאסר ערפאת עד שמת, כדי להרוג את הבעיה הפלשתינית. מורשת בוש היא גם פשיטת הרגל של הכלכלה האמריקנית והגעתה אל שפת התהום בשל ההגמוניה של הקפיטליזם החזירי והגל הימני אשר הציף את העולם עם תום המלחמה הקרה.

אנו שמחים בשל סיום הסיוט של הטפשות והגזענות שבוש ייצג אותו, אך אנחנו חוששים מהמשך שליטתה של רוחו של בוש באמצעות ג'ון מקיין שרוצה להישאר בעירק עוד מאה שנים, כאילו עירק היא ארץ ריקה ועזובה. אלא שנראה שחששנו זה יפוג מחר כי אמריקה תבחר נשיא שונה, ששמו ברק אובמה. בן תערובת צעיר, שבא מכיוון שהוא הפך לצורך מוסרי אמריקני. אמריקה זקוקה לתדמית חדשה, שכן תדמית רועה הבקר הישן מטקסס הרוכב על סוס חטוב וגזעי ושטוף באמונה על קץ העולם הפכה לתדמית מעיקה. ג'ורג' בוש הפך את עצמו לנטל מוסרי הרובץ על האמריקנים, וכאן טמון כוחו של אובמה, במסר המתון שלו, בצבעו השחור, בכושרו הרטורי ובטון המוסרי שלו. מחר אולי יהיה לאמריקה נשיא בן תערובת, נושא דברה של שכבת הביניים, שיחזיר את החוגים הליברליים לשלטון וישחרר את אמריקה מנטל הפשע שהביא קודמו עליה. עם זאת, אסור לנו לשקוע באופטימיות: הקהילות הערביות באמריקה תבחרנה ברובן בפעם הראשונה מועמד דמוקרטי, וזה סימן להשתחררותן מהמנטליות של בעלי הסופרמרקטים ותחנות הדלק, אשר בעבר בחרו ברפובליקנים מתוך פחד מהעלאת מיסים, והצביעו לפני ארבע שנים לג'ורג' בוש. אסור שניסחף בהזיה שאמריקה תשתנה באופן בסיסי. אין ספק שהמדיניות הפנים האמריקנית תשתנה באופן ניכר, ושינוי זה יכלול את הכלכלה והביטוח הסוציאלי, וירסן את המסר הגזעני. מדיניות החוץ גם היא תשתנה במידה מסוימת ובמיוחד לאחר שיסולקו דיק צ'ייני וקונדוליזה רייס. נקודת המבחן הראשונה של השינוי הזה תהיה עירק. אסור לנו לחשוב שאמריקה תשתנה באופן בסיסי. אובמה, למרות שהוא נראה שחור, הוא בן הממסד הלבן, ונקודת המבחן שלו תהיה עמדתו כלפי הגאווה הישראלית הגואה, במיוחד עם הבחירות בישראל אשר יביאו את עליית נתניהו. אין כאן מקום לאופטימיות כי הבעיה איננה אמריקה בלבד אלא המערכת הערבית הכנועה אשר איננה מפעילה שום לחץ על אמריקה וישראל. המדיניות האמריקנית ביחס לישראל לא תשתנה ולא תתחלף אלא אם העולם הערבי יכפה עליה את השינוי, וזה עניין לא סביר, לצערי, כי הערבים איבדו את כוח הרצון ואת הכבוד העצמי. אין זה אומר ששום דבר לא ישתנה ואין הבדל בין שני המועמדים. יש הבדל גדול בין שני האנשים ושני הסגנונות, ונצחון מקיין ימשיך את עידן בוש אשר עורר את הפחד העולמי נגד הערבים והמוסלמים. מקיין חייב ליפול, ואחר כך נראה את השינוי שיכלול את מבנה הממסד האמריקני אך לא יכלול תופעות רבות שלו. מחר בערב יהיה לאמריקה נשיא חדש, והסיוט יוסר מעל חלקים רבים של העולם, אלא שהסיוט ימשיך לרבוץ על פלשתין, וזה מחייב הקמת לובי חדש של הקהילות הערביות באמריקה, והשקפה חדשה שתאפשר לאמריקנים ממוצא ערבי למלא את תפקידם בחברה האמריקנית כקבוצת לחץ מתקדמת וליברלית. מחר תבחר אמריקה את הנשיא הקרוב ביותר לעניין שלנו בהיסטוריה שלה. האם יפתחו הערבים דף פוליטי חדש אשר יחזיר אותם אל מפת העולם, או שמא יישארו שבויים של משטרי הכניעה, השחיתות והנחיתות?".