אחרי שיחה עם ברק אובמה דיווחו אבו מאזן וחבריו על "דברים שלא שמעו משום נשיא אמריקני אחר". בממשלת אולמרט חוששים מניסיונות לכפות הסדר מדיני. אובמה ["פגוש את העיתונות", 27.7.08] גילה כוונה לשלם בכסף ישראלי, באומרו: פתרון התהליך הישראלי-פלשתיני יקל על ארצות ערב לתמוך בנו בנושאים כמו עירק ואפגניסטן". אצלנו חוששים שאובמה יוותר על ההתנייה של חיסול הטרור תחילה, יוציא מאיתנו את הגולן, וגם - שכשהוא מדבר על "ההתנחלויות כפצע פתוח המזהם את מדיניות החוץ האמריקנית" (ג'פרי גולדברג, "אטלנטיק") הוא מתכוון בראש ובראשונה לירושלים, שכל יועציו ומקורביו, יהודים ברובם, הם מראשי הדוחפים לחלוקתה. ראש הסגל המיועד שלו, רם עמנואל, כשהיה בשירות קלינטון ערב בחירות 96', איים על נתניהו ב"תגובה קשה מאוד של הממשל אם לא ישנה את מדיניותו אחרי שייבחר" [מקור ראשון, 7.11.08].
העם בישראל, בחושיו הטבעיים, הריח את הסכנה, ומתוך בדידות מזהרת בעולם תמך ברובו במקיין. לא כך התקשורת הישראלית. יונית לוי החמוצה תמיד, ממש זרחה; יעל שטרנהל: "פעם בחיי"; ירון דקל: "נבחר סנאטור ששידר תקווה ולא מי שהיה לו ניסיון" (רמז ללבני מול נתניהו); טלי ליפקין-שחק: "יום היסטורי"; שלמה בן-עמי לא יכול לחכות: "מהר מאוד יתברר לו שהוא מוכרח להיכנס"(ולהתערב); איתן הבר "זה היה מאותם לילות... שאבות יספרו לבניהם: אני הייתי שם"; קרן נויבך תהתה: התקשורת האמריקנית חיבקה אותו ואנחנו כאן מחבקים - זה תקין?, ורון מיברג נזף "בטיפשות הישראלית המחפשת... מי טוב יותר לישראל".
מה גורם לתהום כזו בין אומה לתקשורת שלה? האם "ליבם בסוף מערב" מפני שהם אזרחי העולם והעם צר אופקים ומפגר? האם מהתפעלות כנה מתיקון עוול היסטורי משווע שנעשה לשחורים? או שמא חגגה כאן התקשורת את ניצחון השמאל וקירוב הגשמת חלום פלשתין, שהוא גם חלומה?!
והפוך על הפוך: מה כבר יכול אובמה לכפות עלינו? מפת-דרכים למדינה פלשתינית? פרוזדור פלשתיני שיבתר את הנגב? חיסול ההתיישבות ביו"ש? חלוקת ירושלים? פיקוח אירופי-רוסי-או"מי? השגחת 3 גנרלים אמריקנים? בניית עוד צבא פלשתיני? הלא את כל זה כבר אכלנו מידי "הנשיא הכי ידידותי לישראל אי-פעם"! אם זו ידידות - אולי כדאי להתנסות לזמן מה בנשיא מעט יותר מרוחק ואדיש? הלא רק מאזוכיסטים מצפים לטיפול "ידידותי" מידי סאדיסט...
בתקשורת חוששים, פן יהיה אובמה עסוק בצרותיה הכלכליות של אמריקה, בעירק ובאפגניסטן, וחס ושלום "יזניח" אותנו. רוב העם דווקא חושש מחיבוק-דוב וממעורבות יתר וסבור, שאם "חזון בוש" הוא ביטוי של ידידות לישראל וגערות קונדוליזה הן הענקת תשומת לב - נוכל בהחלט להסתדר עם מעט הזנחה ואדישות מצד הממשל החדש.
אדרבה, אם לא יוכלו הערבים לסמוך תמיד על הלחץ האמריקני ה"ידידותי", דווקא אז - תרחק המלחמה ויתמעטו הקורבנות. קלינטון "החבר" דחף קדימה את אוסלו שעלתה לנו ב-1,500 נרצחים ובוש הביא את החמאס לעזה.
על כן, נאמר לאובמה בכל הכנות: יש לך דברים מאוד דחופים וחשובים לעסוק בהם. אנא, עזוב אותנו מעט לנפשנו ונהיה ידידים.
