השבוע אנו חוגגים את חג החנוכה. המילה
חנוכה מציינת את "חנוכת" המקדש וטיהורו, ואת סיום המלאכה בכ"ה בכסלו "חנו - כ"ה". חג זה מסמל שני מאורעות או שני ניצחונות אשר ראויים לאיזכור ולטקס הנחגג על-ידי העם מדי שנה:
1.הניצחון הצבאי של היהודים המעטים והחלשים על היוונים.
2.הניצחון הרוחני של הערכים היהודיים, על אלה של היוונים, כשנרות החג מסמלים את הניצחון הרוחני
1.
רבות כתבנו ודיברנו על אובדן הדרך של ממשלנו בכל הקשור לכלכלה ולחברה ובכלל זה "מעללי" חברות הליסינג והביטוח בשוק תיקוני הרכב מחד וכן על התפתחות השווקים הלא חוקיים בענף תיקוני ואחזקת הרכב בישראל מאידך. כל אלו, צמחו ללא מפריע בצלחת הפטרי
2 של שלטון רופס הפוגע בטובים ומיטיב בדרכו זו עם המשתמטים וגרוע מכך - עם אלה העלולים לסכן את בטיחות הציבור על הכבישים.
עוד טרם התפרצות המשבר הכלכלי הנוכחי, צפיתי את התפוצצות בועת הליסינג התפעולי בתור תופעה אשר תכלה את עצמה ותשחרר אותנו מעולה (ראו מאמר:
"בועת הליסינג").
כעת, רואה אני במשבר הכלכלי הנוכחי ניצנים של ניצחון האמת ושל ניצחון החלש על החזק. ניצחון זה בא בעקבות התיאבון המופרז של החזק ואובדן המוסריות שלו - אובדן קודי הנאמנות ללקוח, אובדן קודי הנאמנות לספק, תאוות בצע עיוורת כמעט, ועוד. היעדר מוסריות הוא נשק אכזרי אך הוא גם חרב פיפיות - יש בו כדי להרוג את האוחז בו, כאשר זה מגזים ועובר את הגבול, כפי שאכן אירע.
התרסקותם של אלו אשר לא השכילו לנהל אורח חיים לגיטימי המבוסס על משא-ומתן אמיתי המבטא תועלות הדדיות, הינו הניצחון שלנו וכמו שאמרתי בעבר, המוסכים ישרדו את המשבר ארוך השנים הזה ומעמדם ישוב לקדמות במהרה לעומת מעצמות הבצע הללו שייקח להן שנים רבות להשיב את אמון הציבור בהן אם בכלל (ואם זה יקרה אז יקרה לבטח באמצעות "קצין מבחן מלווה" = הרגולטור).
"חברים" במקום מקצוענות, ו"אחיינים" במקום היעדר משוא פנים
כידוע, מנהגים של מינוי מקורבים והעדפתם בחלוקת המשאבים הממשליים והציבוריים, נפוצים במשטרים אוטוריטאריים ודיקטטוריים, שרבים מהם הופכים עם הזמן למשטרים תורשתיים. הדוגמה המוכרת ביותר היא זו של
נפוליאון בונפרטה, שהפך מקונסול ממונה לקיסר, ומינה את בני משפחתו למלכים בארצות השונות. לנפוליאון מיוחסת האמירה: "אך, לו רק הייתי האחיין שלי...".
מדינת ישראל ונכסיה השייכים לציבור כולו, על-פי מיטב ידיעתי (אלא אם כן שיטת המשטר שונתה באישון לילה ללא שבישרו לנו) אינה מדינה בה השלטון ו/או נכסי הציבור עוברים בתורשה. מנהיגינו, נבחרי הציבור, ושדירת הפקידות הממשלתית אינם בונפרטה שיכולים לחלק את נכסי הממלכה כחפצם למקורביהם.
עם זאת, באופן מפתיע ומצער, מרובים עד מאוד ה-"אחיינים" במדינתנו המתיימרת להיות דמוקרטית. את ה-"אחיינים" תמצא בכל מסדרוני הממשל, בכל הדרגות - מהנמוכות ועד הגבוהות ביותר. באופן בלתי מוסבר ומקומם נראה כי נציגי הציבור מביעים את נאמנותם והעדפתם דווקא ל"אחיינים" ולא לציבור.
ככל שחולף הזמן, נראה כי העדפה זו הינה בולטת יותר וגלויה יותר, וגרמה להשחתה לא רק של השירות הציבורי אלא גם של אלו הפונים לקבלת השירות - גם אנו התרגלנו לפנות בצורה של "אחיינים" ולא בצורה של מי שזכאי, ללא כל התניה, לקבל שירות מקצועי, שקוף והגון ללא משוא פנים.
עד לפני מספר שנים, איגוד המוסכים בישראל, כמו ארגונים וגופים רבים אחרים, האמין, כי הדרך לנהל הידברות עם נציגי הממשל הינה דרך ההתרפסות ולעיתים רבות אני גם שומע את המילה "חברות" כדרכם של נציגי ציבור לקיים הידברות עם נציגי העוסקים. הנהגת האיגוד הנוכחית בראשותי, אולי לצערם של אי אלו חברים, אינה מאמינה בחברויות ככלי לקידום מטרות פוליטיות וציבוריות במסגרת העבודה (במובחן מהתרועעות שלא במסגרת העבודה, ובלבד שהחברות נקייה מקידום עניינים הדדי הפסול מהבחינה הציבורית).
הסוגיות שאנו נלחמים לקידומן, כגון קיום החוק, שיפור המקצועיות, המלחמה הבלתי מתפשרת בעוסקים הלא חוקיים, השאיפה להתקנת חלקי חילוף וצמיגים באיכות הגבוהה וכדומה אינן קשורות "בנחמדות ובידידות" אלא במעשים קונקרטיים ובעבודה יומיומית קשה וסיזיפית.
נראה, כי בהתנהלות מול הפקידים בגופי הממשל, השתרש "קוד התנהגות" בלתי כתוב, לפיו יש "לטפל ולטפח" את הפקיד - מחד, לרומם אולי את ה "אגו" הפרטי שלו, ומאידך, להימנע מלבקר אותו באופן מקצועי (בין אם הביקורת היא ביקורת ציבורית ובין אם היא נעשית בחדרי חדרים) פן "ייעלב וייטור" . ראשית, כך למדנו, יש לרצות את מעטפת האגו של פקיד הציבור או של משרדו ואחר-כך יש להתחבב עליו ואז, או, נזכה לפגישה ואולי - אם יתרצה מאוד - לסיכום פגישה (שלרוב, לצערי, זו התוצאה המרבית לה נזכה).
התנהלות זו, גרמה לנו בעל כורחנו לא אחת, להעתיק את פעילותנו לכנסת (חקיקה ו-ועדות) במקום לייצר נהלי עבודה שקופים וגלויים לטובת ציבור העוסקים ולטובת הצרכנים והציבור כולו וביחד עם נציגי הרגולטורים.
כך יוצא שעל-מנת ליישם תהליכי התקדמות ופיתוח של הענף, מוצאים אנו את עצמנו נאלצים שוב ושוב לטפל בנושאי האגו של מספר בעלי תפקידים ברשויות השלטון. הביקורת שלנו כלפי הרשויות והיציאה לציבור עם האמת העצובה של תפקוד הפקידות השלטונית בישראל (בין אם מקור התופעה באשמת הפקידים הפרטניים ובין אם הוא קורה באשמת ועדי העובדים של משרדי הממשלה ו/או אגף התקציבים וכד' - או שאולי גם וגם וגם), "מעליבה" את הפקידות וקורה לא פעם כי לאחר פרסום כתבת תחקיר כזו או אחרת, שעבודתנו השוטפת עם משרדי הממשלה נחסמת הרמטית בשל היעלבותם של האחרונים מהפרסום המשקף את המחדלים הרבים והעצובים שהם. לצערנו, עבורם זו "היעלבות", מאידך לדידנו - זהו לחם חוקנו והקרקע (החולה) ממנה אנו אמורים לייצר את קיומנו היומיומי.
להבדיל מנותני שירות התלויים בלקוחותיהם, כמונו, אשר עושים מאמצים עילאיים לשפר את השירות ואת התוצאות המקצועיות שאנו מספקים ללקוחותינו (אנו מבצעים משובים, פולו-אפ, משלוח מכתבי התנצלות, משלוח פרחים, שטיפות חינם, רכב חליפי חינם ועוד שלל אמצעים מגוונים שעושים מוסכים על-מנת לשבע את רצונו של הלקוח) נראה כי משרדי הממשלה השונים רואים בנו כלקוחות שבויים אשר לא זכאים לשירות ציבורי (ליבת הדמוקרטיה) יעיל, שקוף, אמין ואיכותי.
השינוי בדרך?
בימים אלה, ימי המשבר הכלכלי וההתפכחות החברתית והלחץ הציבורי הכבד שבא בעקבותיהם, אנו שומעים קולות חדשים ממשרדי הממשלה איתם אנו באים במגע שוטף - התחבורה, התמ"ת, האוצר והרשויות השונות. לא אדע בשלב זה לומר האם מדובר רק ביח"צנות שנועדה להרגיע את הקהל הזועם או שמא עסקינן ברוחות חדשות של ממש, אולי בלקח שסוף סוף נלמד. מרשה אנוכי לעצמי לקוות, שחג זה יבשר עבורנו גם שינוי בדפוסי הפעולה אותם ציינתי על-מנת שנוכל בעתיד הקרוב לעבוד (ללא חברויות והיעלבויות אלא בדרך המקצוענות) עם תוכניות עבודה מסודרות, כתובות ומפורסמות לציבור, עם יעדים ברורים ובשיתוף כל הגורמים הקשורים לענף הרכב (לרבות המועצה לצרכנות) למען יישמר האיזון בין האינטרס שלנו כעוסקים לבין האינטרס הצרכני - מחירים, איכות ובטיחות בדרכים.
