מלחמת לבנון השנייה נכשלה בשל התפיסה האסטרטגית-צבאית שעל-פיה נוהלה. כזכור, היא החלה במסת הפצצות אוויריות אדירה, יקרה וממושכת, שהביאה להשגת יעדים מעטים בלבד ולא להכרעה, נמשכה בהתקדמות מהוססת וזהירה של כוחות קרקע, שהתפרסו על פני יעדים מרובים מדי וקרובים מדי לגבול (תוך הפגזה ארטילרית מסיבית), והסתיימה במבצע קרקעי גדול ותכליתי יותר, אך מאוחר מדי הן מן הבחינה הצבאית והן מן הבחינה המדינית.
למעט השלב האחרון, הלא ידוע עדיין, המבצע הקטן יותר בעזה מתקדם באופן דומה: הפצצות אוויריות מסיביות למשך זמן, הפגזות ארטילריה נרחבות ופריסת הכוחות במקומות שאינם נקודות הכרעה - ובעיקר בשולי ערים ובסמוך לגבול. ההבדל העיקרי בין המלחמות הוא בסדר הזמנים: שבוע במקום שבועיים של הפצצות, יומיים-שלושה של דשדוש כוחות הקרקע במקום שבועיים. ועתה - המתנה. סדר זמנים מצומצם זה אינו פועל יוצא של תפיסת הפעלה חדשה או של אסטרטגיה מפתיעה, אלא נגזר בעיקר מן העובדה שבנק המטרות של הרצועה וגודלה הפיסי קטן משמעותית מאלה של לבנון. במילים אחרות, מבחינה אסטרטגית-צבאית אנו מקבלים במידה רבה עוד מאותה אסטרטגיה שכשלה.
יש אלטרנטיבה
האלטרנטיבה לגישה זו היא הפעלה מיידית ומסיבית של כוח, באמצעות תמרון ומגע; הפצצה בלתי פוסקת בת כמה שעות על תשתיות ועל לוחמי אויב, שבחסותה חודרות לרצועה כמה חטיבות בנתיבים לא צפויים, על-מנת לכבוש נקודות אסטרטגיות שולטות בערים ובמרחבי שיגור עיקריים (לאו דווקא בצפון הרצועה), כשהאויב עדיין מבולבל ולא מאורגן. במקביל, נדרשת פעולה של כוחות מיוחדים ביעדים איכותיים, כבתי חולים, מסגדים ומפקדות שבהם ריכוזים גדולים של אנשי חמאס ושל אמצעי לחימה. מבצע כזה צריך להיות מלווה בהפגזה ארטילרית מסייעת ומרחבית ובסיועו של חיל האוויר. כך נראה מבצע מלא, מפתיע ורב-עוצמה של כלל הכוחות. הרצועה קטנה דיה והחמאס חלש דיו כדי שישראל תוכל לקצור הצלחות גדולות בזמן קצר, ובכך להשיג יעדים צבאיים בעלי חשיבות, לצמצם את הלחץ הבינלאומי ולפתוח אפשרויות חדשות בפני מקבלי ההחלטות.
אבל אם נחזור למציאות, בינתיים, בשל ההיסוס בהפעלת הכוח, המנצח בקרב על "צריבת התודעה" הוא חמאס. בעת שעזה משותקת ומופגזת, חמאס משתק את דרום מדינת ישראל ומייצר משוואה מרתיעה. בכך מחקה חמאס את חיזבאללה. שהרי מטרת חמאס אינה "לנצח" את צה"ל, אלא למקם את עצמו בתודעת עמו ובתודעת מדינת ישראל ככוח הגובה מחיר אסטרטגי, כגורם במשוואה המדינית-צבאית. חוסר ההחלטיות שלנו מספק לחמאס זמן והזדמנות לא רק לשרוד אלא גם לבצע פעולות שיחזקו אותו לאחר המבצע, ובעיקר לשתק את דרום המדינה.
כיצד יוסבר אפוא הריסון העצמי המזיק של ממשלת ישראל?
ראשית, יש רצון גדול לשמור על חיי החיילים. הרצון הזה מובן בהחלט, אך האמת המרה היא שאי-אפשר לנצח במלחמה אם אחת המשימות העיקריות היא שמירה על החיילים מפני סיכון. אם להשתמש בדימוי מקובל מתחום האסטרטגיה, ישראל משולה למתאגרף המתעקש שלא להשיג "נוק-אאוט" ואף עוטף את כפפותיו בצמר גפן רך כדי לשמור על פרקי אצבעותיו. מובן כי מתאגרף שכזה מחבל בסיכוייו לנצח ניצחונו. וכך, מבצע המתנדנד בין הכרעת האויב לשמירה על החיילים - דינו להיכשל, שכן בהפעלת כוח על-מנת להרוג אין "דרך אמצע" או דרך "מתונה" לניצחון. כדי לנצח יש להלום בכוח גדול ובבת-אחת, ובאלה כלולים בהכרח גם ההעזה וגם הסיכון. אם אין תכליות אסטרטגיות למבצע, דהיינו, יעדים אשר השגתם תחסוך חיי אדם בטווח הארוך - מוטב שלא לצאת אליו כדי שבאחריתו לא נימצא במצב אסטרטגי גרוע משהיינו בראשיתו, כפי שקרה בלבנון. אם יש תכליות אסטרטגיות למבצע, חובה להסתכן ולפגוע באויב באופן שיביא להשגת היעדים הללו ויקשה עליו להתאושש.
את החזרה המסוכנת על האסטרטגיה השגויה שהופגנה במלחמת לבנון השנייה ניתן להסביר גם בעובדה שוועדת החקירה שהוקמה לבדיקתה הייתה חובבנית, ורוב חבריה היו משפטנים ואנשי מדע המדינה, ולא אסטרטגים צבאיים. עקב כך, אכן שופרו כמה רכיבים חשובים בתחומים הטקטי והלוגיסטי ואף תוקנו כמה ליקויים מערכתיים, אך התפיסה האסטרטגית-צבאית ואופן הפעלת הכוח נותרו כשהיו.
הגמגום בהפעלת הכוח הצבאי הישראלי, אותו אנו חווים זה מספר שנים, דן אותנו להילחם את אותן מלחמות שוב ושוב, בטווחי זמן קצרים והולכים ובתנאים גרועים יותר ויותר. מכל הבעיות והקשיים הניצבים בפני מדינת ישראל במלחמותיה החדשות - הליקוי בחשיבה הצבאית-אסטרטגית הוא המסוכן ביותר.
