ועדת הבחירות של הכנסת החליטה לפסול את רשימות בל"ד ותע"ל-רע"ם מהתמודדות לכנסת. הוועדה קבעה שהמפלגות מסכנות את המדינה בכך שאינן מכירות בישראל כמדינה יהודית, ותומכות במאבק מזוין נגדה.
מיהן התנועות הללו ומה מניע אותן?
תנועת בל"ד – הברית הלאומית דמוקרטית, היא ממשיכת דרכן של תנועת אל-ארד ותנועת בני הכפר (אבנאא אל-בלד) הלאומניות שפעלו בשנות השישים. תנועות אלו תמכו ברעיון הפאן-ערביות ומבחינתן, שטחי מדינת ישראל הנם שטח בלתי נפרד מאדמות האומה הערבית. בשמן מתגלמת תביעתן, משמעות המילה בלד בערבית היא ארץ. כך גם אל-ארד או אבנאא אל-בלד – בני הארץ...
בל"ד במהותה, באופייה ובתכניה, היא מפלגה לאומנית קיצונית אשר מידי יום ביומו מזדהה עם התביעות הפלשתיניות ואין לה כל קשר של מחויבות למדינת ישראל במהותה הנוכחית. מצע בל"ד קורא להבטיח את זכותם של הערבים הפלשתינים אזרחי ישראל לניהול ענייניהם התרבותיים והחינוכיים בעצמם, כחלק מזכויותיהם הלאומיות כעם יליד במולדתו. בל"ד דורשת להכיר בערבים בישראל כמיעוט לאומי, כעם בעל זכויות לאומיות קולקטיביות. משמע, אין הם דורשים אך ורק זכויות אזרחיות על בסיס שוויון מלא, הם דורשים הגדרה עצמית.
לדעת בל"ד, הפלשתינים בתוך ישראל הם הילידים שהפכו למיעוט במולדתם, הם חלק מהעם הערבי הפלשתיני ומהאומה הערבית מבחינת שייכותם הפטריוטית, הלאומית והתרבותית.
בעוד שישראל הסכימה למתווה של שתי מדינות לשני עמים כפתרון לסכסוך: ישראל כמדינה יהודית ושטחי הגדה ועזה כמדינה ערבית – בל"ד תובעת בלעדיות של זכויות "מולדות" בפלשתין כולה.
נראה כי כדי להשיג מדינה, יכירו הפלשתינים בזכותו הנרכשת של העם היהודי-ישראלי להקים מדינה בשטחה של פלשתין, אך לעולם לא יכירו בלגיטימיות הציונות. למעשה מדובר בהקמת שתי מדינות – מדינה לערבים בלבד ומדינה לישראלים (יהודים כערבים). ישראל, שתשנה זהותה למדינת כל אזרחיה, תהפוך עם הזמן למדינה ערבית נוספת שבה יהיו היהודים מיעוט, שייאלץ להיאבק על זכויותיו.
תנועות מעין אלו, בהפגנותיהן, בפעילותן, בהתרסתן - פוגעות בכל סמל של חיים משותפים, של דו קיום ושואפות לשמוט את הקרקע מתחת המפעל הציוני שהשיג מדינה לעם היהודי בארצו. ההשוואה שלהם, הפלשתינים, לילידים - הופכת אותנו, היהודים, לקולוניאליסטים, לא פחות ולא יותר.
רע"מ-תע"ל היא השלוחה הישראלית של תנועת האחים המוסלמים. היא אומנם מכירה בישראל דה-פקטו, אולם גם היא רואה בשינוי אופייה של המדינה, בשלב הסופי, ממדינה יהודית למדינה איסלאמית, מטרה נעלה ולגיטימית.
התנועה גיבשה הצעת חוק בה היא תובעת לשקם ממניעים הומניטאריים את כל נכסי הואקף הנטושים והחרבים, ובהם המסגדים ובתי-הקברות, ובמקומות מסוימים, אף להחזירם לפעילות. בפעילותה של התנועה להשיב את אדמות הואקף לידי האוכלוסיה הערבית טמונה הסכנה שבפעילותה. בפנייה לתומכיה, בני המגזר הערבי, טוענת התנועה כי הרס המסגדים ומחיקת העדויות (לנוכחותם של המוסלמים), לא תשנה את קדושת הארץ וזהות תושביה. יש להיאבק בניסיונות הישראלים למחות שרידים לנוכחות החומרית הפלשתינית, ולדרוש להשיבם לבעליהם החוקיים – מוסלמים ונוצרים. לאחר מכן, יש לדאוג לשיפוצם משום שהקודשים: המסגדים, בתי הקברות ורכוש הוקף, הם התרבות-החומרית המהווה עדות לקיום הפלשתיני בכפרים ובערים בארץ.
לדבריו של ח"כ עבאס זכור: "בית הקברות, שיחי הצבר ועץ התאנה הם סימן שהיה לי כפר ערבי כאן... ואותם צריך לשמר".
נאמנים לשיטתם בדבר הנצחת היישובים הפלשתינים שחרבו, החלה אגודת אל-אקצה הקשורה לתנועה להוציא חוברות שעסקו בקורותיהם של כפרים שחרבו. מחקרים אלה מחזקים את הדרישה הערבית להשבת אדמות ההקדש לידי המוסלמים. בנוסף לכך, מתכוונת האגודה להקים מוזיאון לארכיאולוגיה ולתרבות-חומרית איסלאמית בפלשתין.
ח"כ אבראהים סרסור, ממנהיגי התנועה האיסלאמית, טוען כי הצלחתה של התנועה בשימור התרבות החומרית-הערבית, נראית לעין בעיקר בערים המעורבות: חיפה, עכו, רמלה, לוד, יפו ובאר-שבע, שהמדינה ניסתה להופכן מערים ערביות לערים יהודיות. כיום ניתן להצביע באופן ברור כי ערים אלו היו איסלאמיות בעברן התרבותי. כיוצא בזה, האגודה סיכלה את כוונת המדינה לייהד כפרים נטושים והחזירה את הנוכחות האיסלאמית אליהן.
בכך נוצר קשר בל יינתק בין האוכלוסיה המוסלמית בישראל לבין קרקעות עמה... ונעשה שימוש בפעולת הצימוד (ההיצמדות לקרקע). התנועה האיסלאמית לוקחת דוגמה מהמצביאים המוסלמים בעבר, ובהם צלאח אל-דין, אשר הוסיפו אדמה זו לאדמות האיסלאם, וגם כאשר נשמטה זו מידיהם, הרי שהם פעלו בכל דרך להשיבה.
למעשה, מטרתן של שתי התנועות זהה היא: השבת פלשתין לבעליה החוקיים וכל השאר זה שימוש בניואנסים להשגתה. תנועות אלו קוראות לפגיעה בזכותו של עם ישראל למדינה בארצו.
ראשיתה של פסילת רשימות לכנסת בשנת 1965. בית המשפט העליון, ברוב דעות, אישר אז את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית אשר פסלה את 'רשימת הסוציאליסטים' הערבית מלהתמודד בבחירות לכנסת. יסוד גישתו של בית המשפט היה שרשימה זו והארגון שזוהתה עמו חותרים תחת קיומה של מדינת ישראל.
"חתירה תחת אופייה הדמוקרטי של ישראל" - כך מגדיר פרופ' מרדכי קרמניצר את החלטת ועדת הבחירות. השופטת (בדימ.) דליה דורנר מרוצה שהמילה האחרונה ניתנה לבג"צ. אז מה יקרה עכשיו? האם נראה את בג"צ מאפשר שוב לתנועות אלו להתמודד לכנסת, כפי שעשה במקרה דומה בשנת 2003?
באותם ימים, אישר בג"צ לתנועת בל"ד לרוץ לכנסת תחת הנהגתו של ח"כ עזמי בשארה. המדינה טענה כי יש לה חומר גלוי וחסוי לפיו המפלגה והעומד בראשה פועלים נגד קיום המדינה היהודית. בשארה ומפלגתו טענו כי אין למנוע מהם ריצה לכנסת וכי כל פעולותיהם נעשו במסגרת החוק.
במסיבת עיתונאים שכינס, תקף ח"כ בשארה בחריפות את היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, ואמר כי "הראיות של היועץ המשפטי לממשלה נגד בל"ד הן ראיות שלא היו בהן שום אספקטים משפטיים, והם לא עמדו במבחנים משפטיים. מר אליקים צריך לחשוב על הזמן הרב שבזבז לציבור הישראלי".
מה עשה אותו בשארה במלחמת לבנון השנייה, כולנו יודעים כיום.
בדיון בפני וועדת הבחירות הדגיש ח"כ ג'מאל זחאלקה מבל"ד כי התנועה נמצאת בקשר יומיומי עם עזמי בשארה, שהואשם בסיוע לכוחות אויב והוקע כבוגד. דומני כי אין ראיה חזקה מזו כדי להצביע על מגמות התנועה ועזות המצח המאפיינים את פעולתה.
חשוב להדגיש, כי יש הבדל בין תנועת בל"ד ושאיפותיה הלאומניות-רדיקליות לבין התנועה האיסלאמית רע"מ-תע"ל ושאיפותיה הדתיות. התנועה האיסלאמית אומנם מאמינה כי לעתיד לבוא עתידה ישראל להיהפך לחלק ממדינת האיסלאם העולמית, אך עדיין מדובר בעניין של אמונה, ואמונה הנה עניין לגיטימי. תנועת בל"ד כופרת מבחינה לאומית בזכותו של עם ישראל לארצו. קשה להצביע איזו סכנה חמורה יותר לישראל לעתיד לבוא, אולם כדאי לציין שאת ההפגנות הסוערות בעניין שחרור מסגד אל-אקצה הוביל פלג אחר, רדיקלי הרבה יותר, של התנועה האיסלאמית, בהנהגתם של השיח'ים ראאד צלאח וכמאל ח'טיב. הפלג הזה של התנועה האיסלאמית הנו פרגמטי הרבה יותר. יש שיאמרו כי מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת. סבורני, כי ההבדל בין שתי התנועות עדיין הנו מהותי דיו באופן שניתן לאפשר לה להביע דעתה ולהשתתף בבחירות לכנסת, גם אם יש מקום לבחון השקפות מסוימות במצע האידיאולוגי שלה.
הסכנה החמורה יותר נובעת מצדה של בל"ד הלאומנית, אשר הוכיחה בפעילותה, בתכניה ובצידוד בעמדת מנהיגה (בדימ.), כי דרכה ומהותה אינם עולים בקנה אחד עם תנועה אשר מוכנה לקבל את ישראל כמדינה יהודית שבמסגרתה יכולים לדור בכפיפה אחת בני כל העדות והדתות.
ההתמודדות לכנסת הנה זכות לגיטימית של כל אזרח אשר מאמין בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. מאידך, על המדינה להגן על עצמה ועל אזרחיה, ללא מורא ובנחישות, מפני כל איום שהוא – אידיאולוגי כמעשי.
על בית המשפט העליון לשקול היטב, ואף "לשבת שבעה נקיים" לפני שיוציא מתחת ידו החלטה אשר תתברר, במבחן השנים, כמוטעית והרסנית למדינת ישראל.
