העיתונות רועשת וגועשת בפרשת פיטוריו של ניצב אורי בר-לב, ובג"צ הוציא צו על-תנאי . מי שאינו מכיר את ההליכים בבג"צ, אינו מבין כי מתן הצו – לפחות מהבחינה הפורמלית – כשמו כן הוא: על תנאי. מתן הצו אינו מעיד על נצחונו של בר-לב, אלא רק על כך שהשופטים סברו כי יש לו טענות הראויות לבירור. מספר הצווים על-תנאי שבוטלו בבג"צ לאחר דיון, גדול לאין שיעור ממספרם הקטן של הצווים על-תנאי שבג"צ הפך אותם למוחלטים, כלומר קיבל בהם סופית את העתירה.
עיתונות מגויסת
התקשורת מהללת ומשבחת את בר-לב, המתואר כקצין מצטיין, בעצם הקצין הטוב ביותר במשטרה כיום. הציבור, בחזרו פעם נוספת על אותה שגיאה, אינו מבין כי לא בהכרח אלה הם פני הדברים. אינני מכיר את ניצב בר-לב, וכמוני כמעט כל הציבור בישראל. כולנו ניזונים ממאמרי העיתונאים, הנראים – לפחות בעיני ספקן כרוני כמוני – כמסע יחצ"נות מתוחכם ורעשני, לטובת קצין בכיר שהצליח לקשור את הקשרים הנכונים ולגייס לצידו עיתונאים בכירים לא-מעטים. למשל, בן כספית במעריב כתב עליו מאמרי הלל בסגנון הדומה לסגנון שנקט העיתון "פראבדה", במאמרי השבח לסטאלין.
העובדה שבר-לב נעזר בשירותיו ובכישוריו המשפטיים והתקשורתיים של עו"ד יעקב נאמן, לבטח אינה גורעת מיעילות מאמציו.
ואולם, מסע תעמולה זה אינו משקף בהכרח את מעלותיו האמיתיות של בר-לב, ובמיוחד לא את היותו טוב, מעולה ונעלה מכל שאר הבכירים במשטרה. תופעות כאלו יש לא רק במשטרה, אלא גם בצבא. מוכרים וידועים מקרים רבים של מפקדים בכירים, שהתמודדותם על תפקידי-קידום, לרבות משרת הרמטכ"ל, נעזרה בקשריהם עם אנשי תקשורת רבי-השפעה. במלחמת לבנון השניה הודחו מפקדים שכשלו, שלפני המלחמה נכתבו עליהם בתקשורת כתבות של הלל ושבח שהוכחו כחסרות יסוד. העובדה שמפקד פלוני הוא יפה-תואר, בעל לשון חלקלקה הנוטפת ביטויים שלפעמים איש אינו מבין את משמעותם הנכונה, אינה מחייבת את המסקנה שהוא גם טוב מהמקבילים לו. יתכן שעיתונאי פלוני כותב עליו שבחים, משום שהקצין דאג להדליף לו זרם שוטף של מידע משטרתי חסוי, או שאותו קצין צה"ל דאג למסור לו מידע מישיבות חסויות במטכ"ל. יתכן גם שעולה עליו במידה רבה המקביל לו בדרגה, שאינו קשור לעיתונאים חנפים ואת זמנו הוא מקדיש לא לקשרים ולהיכרויות אלא למילוי תפקידו. ואולם, הציבור קורא את הכתבה הנוטפת שמן של חנופה, ומשתכנע – בעצם, לא משתכנע אלא מוחו נשטף – במסקנה כי האיש המתואר בה הוא הראוי ביותר להתקדמות בדרגה ובתפקיד.
אין מנוס ממציאות זו
לעניות דעתי, בג"צ שגה בהסכימו להתערב בפרשת בר-לב, והתערבותו הייתה מוצדקת אך ורק אילו נטען והוכח ששיקולי המפכ"ל והשר היו נגועים בשחיתות, כגון קבלת שוחד. ב-60 שנות המדינה נאלצו לפרוש מצה"ל ומהמשטרה אלפי קצינים בכירים, בדרגות שונות, ועוד רבבות קצינים בדרגות אחרות ואפילו נגדים בכירים. מרביתם היו טובים ומעולים, אך בעלותם במדרגות הפירמידה הלכו אפשרויות הקידום שלהם והצטמצמו, עד שמפקדיהם רמזו להם, או אמרו במפורש כשהרמז לא הובן, כי לא יקודמו עוד. מאחר שמדובר בסביבה אנושית, שתמיד רוחשים בה שיקולים ענייניים לצד חשבונות אישיים, אהדה, חנופה ושנאה, יחסי ידידות או תיעוב, חישובי "שמור לי ואשמור לך", וכדומה, ברור כי גם קצינים טובים מאוד פרשו כך, ומדינת ישראל הפסידה קצין טוב לצד "זכייתה" בחנפן דל-כישורים, שכל דרכו לצמרת נסללה בכוח לשונו המלקקת. אני יכול להיזכר בשמות אחדים כאלה, שחלקם מכהנים גם כיום במשרות רמות.
למרבה הצער, אין מנוס ממציאות זו. זכור לי המקרה של תת-אלוף ידוע, בן למשפחה של קצינים בכירים, שפורסם בתקשורת כי הובטח לו קידום לדרגת אלוף. הוא כמעט הועלה בדרגה, אך לפתע מונה אדם חדש לתפקיד שר הביטחון, ובשנאתו הרבה לאותו תא"ל – מלחמת יום הכיפורים ושנאותיה זמזמו עדיין באוויר – הבהיר השר כי האיש יעלה בדרגה רק על גופתו המתה. אותו תא"ל לא עתר לבג"צ, למרות שלא היה הבדל בינו ובין ניצב בר-לב של ימינו. כך קרה גם בקידומם או בשחרורם בלית-ברירה של בכירים אחרים, על-פי שיקולים שהציבור פירש כלא-ענייניים, וזכורות הפרשיות שבהן לא מונו מתן וילנאי ועוזי דיין, כל אחד בשעתו, לכהונת הרמטכ"ל. לשרי הביטחון, באותן פרשיות, ידעה התקשורת לייחס שיקולים זרים חמורים מאוד, לרבות שיקולים עדתיים, ולדעתי לפחות באחד המקרים הללו התמנה כרמטכ"ל אדם, שבהמשך דרכו הוכיח כי אינו מתאים לשמש אף כחצרן בחצר המטה הכללי.
תיבת פנדורה
אך בג"צ, בהסכימו להתערב ולבדוק את השיקולים בפרשת בר-לב, לא רק פתח תיבת פנדורה מיותרת ולא-אפשרית לבדיקה, שתגיע לממדים עצומים, אלא סימן את העתיד לקרות: מזכירות בג"צ תיסתם בעתיד הקרוב בהמון עתירות, של קצינים שיסברו בתום-לב כי אין טוב מהם לתפקיד המיוחל, וכי הממונים עליהם הראו להם את הדרך החוצה בשל שיקולים לא-ענייניים. האם שופטי בג"צ ישבו כמחליפי השר והמפכ"ל, בשקילת מעלותיו של הקצין ובקביעה האם הוא ראוי לקידום אם לאו? במה עדיפה עתירתו של ניצב אורי בר-לב על פני עתירתו בעתיד של רב-נגד בכיר סעדיה רוזנקרנץ, שיתמודד על תפקיד רס"ר המטבח במחנה עזה עילית, אך יאולץ לפרוש ויטען כי הרב-סרן התנכל לו בשל שיקולים אישיים פסולים?
גם אם המפכ"ל שגה, אולי בשל חששו מתגובתו הזועמת של בר-לב ולכן ניסה לדחות את הקץ, ובשל כך הציע לו את ההצעה המוזרה-באמת לצאת ללימודים – יש "לחתוך" את העניין ולא להחזיר את בר-לב למשטרה, שכן בכך תעורער לא רק סמכותו של המפכ"ל כהן, אלא גם סמכותם של המפכ"לים שיבואו אחריו. תהא זו דוגמה שלילית ביותר ומפתה לחקותה, לאלפי אנשי משטרה וצבא בכל הדרגות. ואולי גם לאנשי שב"כ, ה"מוסד" ועוד.
אשר לשר דיכטר, שיצא בשן ועין מפרשת בר-לב ובשום מקרה לא יוכל להישאר בה יבש – לדעתי לא הייתה לו ברירה. הוא נאלץ לבחור בין מתן גיבוי למפכ"ל המשטרה, גם אם התנגד בליבו להחלטתו של הלה, תוך שמירה על הסמכות הפיקודית ועל ההירארכיה במשטרה, ובין השפלת המפכ"ל במינויו של קצין, ששפך על ראשו דלי של שפכים ויצא נגדו במסע ציבורי לא-ראוי. העדפת הקצין הסורר, במקרה כזה, הייתה מוצדקת רק אילו הייתה החלטת המפכ"ל נגועה בשחיתות ממשית, כמו זו של מושל אילינוי, שנטען כי ניסה למכור מינוי לכהונת סנאטור לכל המרבה במחיר. החלטה אחרת של השר הייתה מכניסה את פיקוד המשטרה כולו במערבולת אדירה, שגורלו האישי של בר-לב אינו מצדיקה. אני משער כי השר שאף גם לגדוע באיבו את נסיונה של התקשורת להשתלט על חלקה חשובה נוספת – השליטה על המינויים הבכירים – כתוספת להשפעתה המוגזמת והמזיקה-מאוד על חלקות חיוניות אחרות בחיינו.
צרכני התקשורת מוזמנים להפעיל את חוש הביקורת
אני מקווה שבג"צ ידחה בסופו של דבר את עתירתו של בר-לב, שאינני מכירו כלל ואשר התייחסותי אל עניינו היא עקרונית בלבד ולא אישית.
ולצרכני התקשורת מומלץ, מקרב הלב, לקלוט באופן מושכל וביקורתי את המידע שבו הם מולעטים. כל הטוקבקיסטים, המחרפים ומגדפים את דיכטר ואת המפכ"ל על החלטותיהם בפרשת בר-לב, אינם יודעים באמת מיהו ומה טיבו של הלה, יותר משאני יודע מה מספר השערות באוזניו.
