חברים יקרים, אני כותבת לכם מכתב בגלל תחושות התסכול וחוסר האונים על כך שאני חשה שאינני יכולה לשנות את פני הדברים במקום בו אני חיה, ישראל.
באתי מברזיל ב-1991 היישר למלחמת המפרץ. ב-2006 הייתה לנו מלחמה נוספת - מלחמת לבנון השנייה ועכשיו הכל קורה שוב.
אני חשה את הכאב וההרס בשני הצדדים של המתרס. לאם היהודייה ולאם הפלשתינית כאב דומה. אני יודעת שכל אמא יכולה להזדהות עם כאב שחשה כל אם אחרת על מות ילדה.
באתי מארץ שהאנשים בה יודעים לשמוח כמעט בכל מצב. אנחנו עם שידוע בשמחה, בקרנבל ובחברותיות שלנו.
לצערי, כשהדברים נוגעים לישראל, הברזילאים כמו גם שאר העולם, אינם מודעים לגמרי למה שבאמת קורה כאן.
אני יודעת זאת בוודאות כי גם אני הייתי כזו לפני 17 שנה. גם אני נהגתי לשפוט את המצב כאן על בסיס מה שהוזנתי בו דרך התקשורת ולא דרך עיניים של מי שמכיר היטב את ההיסטוריה המקומית ואת המנטליות של האזור.
לאחר בואי לכאן התחלתי לראות דברים באור שונה, לא דרך הפילטר של התקשורת הזרה אלא באמצעות החיים עצמם.
למדתי על בשרי לחשוש מכל אדם עם חזות ערבית כי הוא עלול חלילה להיות מחבל מתאבד ולהרוג את כל מי שסביבו.
אני מצטערת מעומק ליבי על כל השנאה, אני שבאתי מארץ מלאה אור, שמש וריקוד. אני יכולה רק להתמלא בצער כשאני שומעת את ניגוני המלחמה המושמעים כאן במזרח התיכון.
מאז שבאתי לכאן ראיתי כל כך הרבה הזדמנויות מפוספסות בשני הצדדים.
כל כך הרבה פעמים הייתי עצובה בגלל הגינוי של ישראל על-ידי שאר העולם למרות שאני יכולה להבין את האנשים ששופטים אותה בצורה שגויה זו כשהם מתבססים רק על מה שמראים בטלוויזיה או מה שנכתב בעיתונים.
אני מוצאת שכעת הגיעה שעתי לקום ולומר את דבריי. אינני יכולה לשמור יותר את הדברים בפנים כי אני מרגישה שזה את מה שאני מחשיבה כאוצר היקר ביותר בנשמתי: השמחה והשמש הברזילאית שאני נושאת בתוכי לאורך כל השנים שבהן אני חיה בישראל.
כשבאתי לכאן חשבתי שאוכל לתת לאנשים קצת שמחה וכתבתי מספר שירים בנושא. קיבלתי כל כך הרבה אהבה מהקהל שלי, שכאמנית עצמאית הרגשתי שממש בורכתי.
הרגשתי שבורכתי גם בהכרה בינלאומית ועכשיו אני חשה שהגיע הזמן לתת בחזרה לישראל את מה שהיא העניקה במונחים של קבלה והשתלבות.
אני חשה שהגיע הזמן להשמיע את קולי ולהגיד שאיכפת לי.
אני מרגישה שזו חובתי לנסות לעשות משהו, לשנות משהו למרות שלפעמים ההרגשה כאן מאוד מרפה את הידיים ומייאשת.
כפי שכתבתי פעם בשירי 'שלום דיכאון': אבל אני עוד מאמינה בשינוי שיבוא מחר, צליל חדש בשיר הרבה יותר שמח..".
אני אופטימיסטית חסרת תקנה ואני רוצה להגיד לכולם שיכול להיות אחרת וצריך להיות אחרת.
אנחנו צריכים להיפטר מהקיצוניות, הפנטיות, הגזענות והשנאה ואז נוכל לחיות בעולם טוב יותר. עולם שבו פלשתינים ויהודים יחיו כאחים וכשכנים והאזור ישגשג כפי שהוא אמור היה להיות.
אני יודעת שזה יכול לקרות ואני יודעת שאנשים יכולים לשנות ולעשות את ההבדל.
אני יודעת שהפלשתינים ודאי מרגישים תחת לחץ וחיים בפחד - הפחד שאני מדברת עליו הוא הפחד שמלובה על-ידי הקיצוניים שבין אנשיהם.
אני מקווה שיותר ויותר אנשים יקומו משני הצדדים וסוף סוף יגידו שנמאס להם מקיצוניות וטרור ושהם מוכנים לתת סיכוי לשלום...
כן, אני אדם אופטימי. תמיד הייתי ואני מקווה שתמיד אהיה. אנשים שואלים אותי לפעמים (כשהם רואים את הקשיים שלי בנסיבות הקיימות) "האם לא התרגלת כבר למצב?" ואני תמיד עונה להם: "אני מתרגלת רק לדברים טובים...".
אולי זו הבעיה, אנשים התרגלו לחשיכה וקשה לשמש התקווה לזרוח דרך ענני הבורות, הפחד והשנאה.
אני מאחלת לכולנו, מכל הצדדים, להתפכח ולשנות את המצב לטובת כולנו. אני מאמינה, מקווה ומייחלת שהשינוי יבוא מהר.
