חלפו להן חמישים שנות יצירה, וזה הזמן לאסופה של שירים. בימים אלה רואה אור בספרית הפועלים, ספרו של משה שפריר, אסיף היובל, 275 עמודים, 2008.
הקובץ כולל מבחר שנלקח מתוך שמונה אסופות שירים שפרסם עד כה: "גֶּשֶׁם מְאֻחָר" (הוצאת "הדר" ת"א, 1967); "לִשְׁאֹל וְלַעֲנוֹת" (הוצאת-ספרים "דון" ת"א, 1975); "סוֹף הַמִּשְׂחָק" (הוצאת "הדר" ת"א, 1983); "מַתָּן" (הוצאת "רשפים" ת"א, 1989); "אֲהָבוֹת אַחֲרוֹנוֹת" (ספר פזמונים בהוצאת ירון גולן ת"א, 1995); "הַהַבְטָחָה לְגֶשֶׁם", 1995); "שִׁירֵי קַיִן וְשִׁירֵי מִקְרָא אֲחֵרִים", 2000), "אוֹתוֹת" (2003). נוסף לכל אלה, הובאו בספר זה כמה שירים שפורסמו בכתבי-עת (ואשר טרם כּוּנסו), וכן שירים חדשים שנכתבו באחרונה.
משה שפריר, הנמנה עם קבוצת המשוררים של "דור המדינה", נולד בשכונת בורוכוב (גבעתיים של היום) בשנת תרצ"ו. עיקר חייו הוקדש למקצועו כגיאולוג, ויש לכך השפעה בשיריו.
עיון בקובץ המבחר מבליט את המסלול המיוחד לשפריר: בקרית-ספר שלנו אין כמעט משוררים, ששירתם הלירית, כמו זו של משה שפריר, מחפשת לה גם צופן שכלתני. משה שפריר ליריקן מעמיק, וגם בשירים רוויי רגש, אתה מוצא את האפיק ההגותי. שפריר כותב שירה המתלבטת בשאלות הגותיות-פילוסופיות, כמו גם בשאלות מתחומי המדע, שבהן הוא מעלה תהיות אקזיסנציאליות בדבר מצבו של האדם בעולם, מרגע היותו יצור חי ועד ליום מותו, והוא מתחבט בהן לאורך כל השנים של כתיבתו השירית.
עיון בשיריו לאורך שנים יוצר תחושה של קריאה במשנה פילוסופית המנסה להקיף הכל: נושאים "כּבֵדים" אלה, כמו מהוּת החיים, מקומו של האדם בעולם, יחסיוּת הזמן והזיכרון האנושי, האמונה באלוהים לעומת חוקי המדע והטבע; מהם המניעים של האהבה ומהי תרומתה לפתרון חידת הקיום, ומהו העתיד הצפוי לנו (הוא כותב, בין השאר, גם "שירים עתידָנִיִּים", בנוסח "המדע הבִּדיוֹני" של כותבי הפרוזה).
מעבר לתובנות המקוריות שהוא מביא בשיריו אלה, שפריר אף מתייחס בשירתו לדמויות של אישים ונשים במקרא ובמקורות התרבות היהודית, כמו גם לדמויות המופיעות במיתוסים של הגויים, שעליהם הוא כותב בלדות ושירי-קינה בצד שירים הוּמוֹריסטים; ויש לו גם שירים על השירה עצמה.
יחד עם כל אלה, יש לציין, כי שיריו אינם רק שירים הגוּתיים ונעדרי-רגש. אדרבּא - בחיפושיו אחר תשובות לבעיות הקיומיות הללו, הוא גם מביע רגשות של אדם המבקש להגיע לנמל-הבית של הנפש: אל השַלְוָה הַשְלֵמָה כמתכּון להֵרגעוּת בתוך מהוּמַת החיים והמוּלַת העולם.
להבין את משמעות הזמן
"אֵין דָּבָר יוֹתֵר מַתְמִיהַּ / מִן הַזְּמַן הַמְמַהֵר עַד לְהַפְתִיעַ / מֵאָז רֶגַע הַבְּרִיאָה וְעַד עַתָּה", כך שר משה שפריר - והשיר לקוח מן הקובץ "אותות", ספרו האחרון, שכאמור ראה-אור בשנת 2003.
כמרבית שירי הספר גם שיר זה נוגע בשאלות קיומיות על ימי בראשית, על משמעות היווצרות האדם והיקום ועל הציפייה לאיזו תשובה, לאיזו ישועה אישית. הזמן הממהר במירוצו מאז ראשית בריאה - מטריד את שפריר, משום שמעבר למהירות אין הוא מספק לאדם נוחם ומענה לבעיותיו הקיומיות: "...כַּאֲשֶׁר אוֹתוֹ הַזְּמַן כֹּה מִתְמַהְמֵהַּ / לְהָבִיא עֵצָה וְתוּשִׁיָּה / לָאָדָם אֲשֶׁר יוֹרֵד לְאֶרֶץ נְשִׁיָּה". ("תְּמִיהוֹת").
בשירו "נחל אכזב" (אסיף היובל, עמוד 52) מנסה המשורר להתחקות אחר קיומו, גם ללא סיועו של הזמן: "אַתָּה קַיָּם, מַשְׁמָע אַתָּה זוֹכֵר עֲדַיִן / הֵיכָן הִתְחַלְתָּ, אֵיךְ עָבְרוּ בְּךָ הַמַּיִם...". ועיקר הנחמה היא התקווה לאיזו אחרית שונה, מעין תקווה נבואית לאחרית ימים מאושרת, שבסוף השיר: "אַתָּה קַיָּם, מַשְׁמָע אַתָּה צוֹפֶה עֲדַיִן / אֲסִיר-תִּקְוָה לְאֵיזוֹ אַחֲרִית אַחֶרֶת".
כבר בספרו הראשון "גֶּשֶׁם מְאֻחָר", משנת 1967, ניסה שפריר להפליג עם שאלותיו הקיומיות מעבר למרחבי הגלקסיה, לנסות למצוא פתרון בקיומה של חוקיות הגנוּזה מעבר לכוכב-הלכת שלנו: "כְּשֶׁכּוֹכָב אֶחָד נוֹשֵׁר / פִּתְאֹם יֶשְׁנָם אֲשֶׁר סוֹבְרִים / אֵי-שָׁם מַבִּיעַ בֶּן-בְּלִי-שֵׁם / תּוֹחֶלֶת שֶׁסּוֹפָהּ לְהִתְגַּשֵׁם" ("כְּשֶׁכּוֹכָב אֶחָד נוֹשֵׁר" בקובץ המבחר, עמוד 49). החיפוש אחר נחמה ותקווה, מוליך אותו אל התנ"ך והמקורות, (והוא גם מקדיש לנושאים אלה את הספר השביעי שלו "שִׁירֵי קַיִן וְשִׁירֵי מִקְרָא אֲחֵרִים"), וכמו-כן מוליך אותו חיפוש זה אל מחוזות המיתוס והאגדה, וגם שם הוא מנסה למצוא צופן, או רמז לפענוח בעיות אלו. כך, למשל, הוא עושה זאת על-ידי דיון פיוטי במחזוריות חייו של חוני המעגל. בשיר זה הוא מנסה לברר את חידת חייו של חוני בגלגולו השני, לאחר התרדמה הארוכה, והוא שואל: "מָה אַתָּה יוֹדֵעַ עַכְשָׁו... מָה אַתָּה זוֹכֵר עַכְשָׁו?". המשורר מאמין שיש בזיכרון כוח למצוא אחדות לכל המצבים והגילגולים, הקודם והמאוחר. ובתור שכזה הוא מגלה שמשהו השתנה במהותו, בפנימיותו של חוני: "...דָּמְךָ שׁוּב אֵינוֹ טָעוּן בַּרְזֶל לַעֲיֵפָה, / אַתָּה נוֹפֵל עַל אַרְבָּעָה, / כְּמוֹ הִנְּךָ מְבַקֵּשׁ לְהִתְנַקֵּז מֵעַצְמְךָ, / אַךְ אַל דְּאָגָה: כּוֹנֵס הַנְּפָשׁוֹת הָרִשְׁמִי / עוֹמֵד לְהַגִּיעַ בְּכָל רֶגַע".
בשיר "קולאז'ים", עמוד 256, מנסה שפריר, כאיש מדעי-הטבע, לבדוק את מצבי הצבירה של הקיום האנושי, ויש שהוא פוסק את פסוקו, כחכם מפרקי אבות, ובעצם כמין קוהלת מודרני: "אֵיזֶהוּ חָכָם - הָרוֹאֶה אֶת הַנַּעֲשֶׂה בַּזְּמַן הַזֶּה, / אֵיזֶהוּ חָכָם יוֹתֵר - הָרוֹאֶה אֶת מַה שֶׁחָלַף לָעַד, / אֵיזֶהוּ הֶחָכָם מִכֻּלָּם - הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד / וְזֶה לֹא מַזִּיק לוֹ, / וְזֶה לֹא מֵזִיז לוֹ, / אֲפִלּו כְּהוּא-זֶהּ".
חיפוש המחזוריות, להתחבר אל הרוחניות
עולמו של שפריר מחפש את האחר, את הזולת, כדי למצוא דרך להנחיל לדורות הבאים את דבר שירתו, העוסקת בנסיונות לפענח את חידת חייו. הפנייה לקורא או לאהובה, פנייה זו כל-כולה אין בה אלא רצון למצוא מי שייתן חיים להגותו, וגם מי שייתן הד חוזר לקיומו כמשורר.
דרך ההתחברות לעולמו של הזולת ולרוחניות היא באמצעות תורת הגילגולים שהוא בונה בכמה שירים שלו - ובעיקר במחזור השירים על חוני המעגל: במחזור זה בולט השיר "גִּלְגּוּל חַיִּים נוֹסָף", עמוד 31, הוא ממריא עם הרוח ורואה את חוני שב בגלגול נוסף. השיר אומנם אינו מזכיר את חוני, אבל ברור לנו שהמחזוריות בחייו של חוני מחייבת, אליבא דשפריר, תקומה נוספת וחיים חדשים, שאינם שונים בהרבה מחייו הקודמים: "הוּא קָם / מִמִּיתָתוֹ הַיְשָׁנָה, / הוּא שָׂם / בְּרַגְלוֹ נַעַל נוֹטָה..." וכו', אבל לאחר שהוא פותח את דלתו הנעולה "ּוּכְמוֹ לְהַכְעִיס / ...הוּא הִכְנִיס / לְתוֹךְ חַדְרוֹ רוּחַ חֲדָשָׁה, / שֶׁגַּם הַפַּעַם / (מַמָּשׁ כְּבִימֵי קֶדֶם) / - לֹא הֵבִיאָה עִמָּהּ / אֶת קוֹלוֹת הַגֶּשֶׁם".
ההתחברות לעולמו של חוני המעגל, או לעולמם של גיבורים קדמונים אחרים, היא אולי ניסיון לקבל מכוחן של הוויות קדומות אלה, על-ידי החייאתן בשיריו, דרך להפיח בעצמו. שירתו של שפריר מציירת אישיות המנסה לפרוץ את גבולותיה ומגבלותיה, כדי לחשוף מוצא קיומי. עיקרה הלירי של שירה זו היא למצוא דרך של תקשורת בין עולם ה"אני", אותו עולם ייחודי לעצמו, עם העולם הנתון ממול, עולם האהובה, עולם הבריאה, עולם הברואים.
הפיסיקה של האהבה
דומה כי אותם איפיונים של האישה המאגית, מרחפים מעל שירתו של שפריר כדרך לפתור את חידת הקיום. האישה האהובה היא לעיתים כמו האורקל מדלפי, שיש לו, אולי, פתרונים צפוּנים. היסודות הכישופיים שיש באישה המאגית כבר באו לביטוי כבר בשירי ספרו הראשון של שפריר "גֶּשֶׁם מְאֻחָר", משנת 1967. וכבר אז שר שפריר (בבית האחרון של שירו "אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ"): "אֲנִי הוֹזֶה אוֹתָךְ עוֹלָה בִּקְטֹרֶת בַּעַל אוֹב / ...", ובהמשך: "...פָּנוּ בִּי קְסָמַיִךְ לְהִתְפַּתֵּל, / וְגַם אִם חַלּוֹן לִי קָרַעְתְּ בִּשְׁמֵי-אֵל / לֹא שָׁכַב לְבָבִי; הִנֵּה כִּכְּפִיר הוּא נוֹהֵם". היות האישה חלק מן הזוגיות שהיא קוסמוס בפני עצמו מתבטאת במילים: "כשאת נשארת כאן / נחל שמבקיע / לחם שמשביע / זמר שמרגיע / אותות לאושר כאן" ("כשאת אתי", עמוד 77).
האישה היא יסוד עולם, והגבר שואף להתאחד עימה, לדעת אותה. וגם כאן, במישור הקשרים שבינו לבינה, חודר מימד הזמן, אותו הזמן הממהר, והניסוח בשיר "אַתְּ אֵינֵךְ מֻטֶּלֶת בְּסָפֵק" כמו שב לאותה קביעה של דקארט: "אני חושב, משמע אני קיים". האהובה קיימת, אינה מוטלת בספק, אבל מעבר לקיום אורבת המטוטלת הקוצבת את זמו חייה, את זמן חייהם של כל בני-התמותה. האהובה מנסה להתמודד עם העננה הרובצת: היא הולכת "רָחוֹק מִדַּי... בִּמְקוֹם לְהִשָׁאֵר וּלְחַכּוֹת לְגוֹרָלֵךְ".
לפעמים נראה שהמשורר הוא כמעט "פֶמיניסט" ביחסו לאישה, והדבר בא לידי בטוי בשירים רבים (כמו "מַה שֶׁהָיָה לְהוֹכִיחַ", "תִּזְכּוֹרוֹת לַאֲהוּבָה", "כְּשֶׁאַתְּ אִתִּי", "דִּמְעוֹת אִשָׁה, ועוד). והוא אף מרחיק לכת בשיר "לַהַתְחָלָה אֶל רֶחֶם-אֵם" (שבו הוא קובע את הכּלל "הפּסיכוֹגֶנֶטִי", לפיו "כֹּל גֶּבֶר שׁוֹאֵף לַחֲזֹר אֶל רֶחֶם אִמּוֹ - דֶּרֶךְ הַצַּנֶּרֶת שֶׁל אִשָׁה אַחֶרֶת").
בקובץ המבחר הוא מביא קובץ כללים המציגים את האהבה באור מדעי בלשון שירית מאוד: "בערת האהבה / ניזונה מחמצן הציפייה / ועוצמתה נמצאת ביחס ישר / לריבוע הגעגוע / שבלעדיו היא נכבית מאליה / לאלתר" (עמוד 57).
בחינה קיומית
שפריר כמשורר רואה את עובדת קיומנו כהוויה של הכרח, של חוסר ברירה ובחירה, של חיים בתוך מקריות: "אִישׁ לֹא שָׁאַל אֶת פִּיו / כְּשֶׁצָּעַק אֶת בְּשׂוֹרַת-לֵדָתוֹ, / אִישׁ לֹא שׁוֹאֵל אֶת פִּיו / אִם חָפֵץ הוּא, אוֹ מַה דַּעְתּוֹ / אִישׁ לֹא יִשְׁאַל אֶת פִּיו / כְּשֶׁיִּשְׁתֹּק וְיַחְזִיר נִשְׁמָתוֹ...". ("בִּיוֹגְרַפְיָה", קובץ המבחר, עמ' 13).
שפריר מנסה להבין את העולם ולצפות את מהלכיו. כך למשל בשיר "קִדְמָה" (עמ' 49, שנכתב לפני עשרות שנים, בו הוא מביא, בין השאר, את ה"נבואה" הבאה: "עַד תְּחִלַּת שְׁנַת אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר / בָּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן / יְוֻסְּתוּ הַתְּשׁוּקָה וְהַיֵּצֶר / גַּם תֻּמְצָא גְּלוּלַת הַזִּכָּרוֹן".
גם כאשר הוא מתבונן בשדה כלשהו, שעליו מונחים סלעים מיליוני שנים, הוא מוצא בהם משהו מסוד הוויתו של האדם: "שֶׁכֵּן כָּל אֵלֶּה / הֵם הַשָׂדוֹת הַחֲרוּכִים שֶׁל יַלְדוּתֵנוּ, / אֲשֶׁר אוֹתָם חוֹצִים דַּרְכֵי עָפָר / שֶׁהֶעֱלוּ אָבָק עַל בַּגְרוּתֵנוּ..." ("סְתָו חַיֵּינוּ", עמ' 21).
למשה שפריר יש שירה הזורמת באפיקה המיוחד, מפעפעת באותו שדה חרוך, מלטפת סלעים קדומים, מחפשת סימנים להבנת מהוּת האדם ומהוּת היקום. כל הסימנים מצטרפים לאמונה חילונית אישית, לציפייה הלְפוּתה בעולם של מקריות וחוסר בחירה, אבל הנפש המבקשת נוחם מחפשת עדיין אותות: "...אֶת חַיָּיו מְנַסֶּה הוּא לַשָׁוְא לְמַפּוֹת, / כָּל חַיָּיו מְחַפֵּש הוּא לַשָׁוְא עֲקֵבוֹת..." - מתוך השיר "כָּאן אָדָם שֶׁנּוֹלַד לְתוֹךְ מִלְחָמוֹת" (עמ'110). מעבר לחיפוש, שהוא כמעט-אינסופי אצל שפריר, יש בכל-זאת איזו השלמה טראגית: "...אֲבָל אֲנִי כְּמוֹ משֶׁה / הָעוֹלֶה אֶל הַר נְבוֹ / לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ מִנֶּגֶד / וְאֵלֶיהָ לֹא לָבוֹא".
על-כן בספר זה, המכנס כמעט את כל שיריו, את אלה שראו-אור במוספים לספרות ובכתבי-עת שונים, ואת אלה שהופיעו בשמונה ספריו, מספרו הראשון "גֶּשֶׁם מְאֻחָר" ועד האחרון "אוֹתוֹת" - כמו סוגר משה שפריר מסכת של חיפוש. ואנו מוצאים בסופה, בסוף כל אותה דרך חתחתים, נתיב סלוּל מקורי וייחודי של משורר מפוּכּח, רַגשׁן ורֵיאָליסט כּאחד.
