ארבעה מתוך שבעת החיילים שנהרגו עד כתיבת שורות אלו במלחמה בעזה, הם חובשי כיפות סרוגות, בוגרי ישיבות חרד"ליות, חלקן הגדול ממוקמות בשטחים הכבושים והן שטופות בקנאות דתית. החבר'ה האלה מהווים כבר כיום אחוז ניכר משדרת הפיקוד הבינונית, ולאט לאט הם גם מסתננים לעבר הפיקוד הבכיר. אם הכיבוש יימשך, ייתכן, כמעט וודאי, שמרבית המטכ"ל בעוד שנים לא רבות יהיה מורכב מאנשי הכיפות הסרוגות, שנשמעים קודם כל לרבנים, בעיקר שעה שיעמדו מול פקודות נוגדות אמונה דתית. מי שרוצה לדעת כיצד ייראה עולמו הרוחני של מטכ"ל המורכב ממי שהיו פעם נוער גבעות פרוע, מופרע ומתפרע, ראוי שיקשיב להספדים שנישאו בהלוויות. עיתון מעריב הקדיש להספדים את כפולת העמודים המרכזית שלו במוסף השבת (9.1.09). לא אחזור על כל תמלילי ההספדים, שהם דברי מינות וכפירה מנקודת מבטו של חילוני שוחר זכויות אדם, אולם אצטט מספר משפטים כדי שהקורא יבין במה דברים אמורים.
הרב ירחמיאל וייס, ראש הישיבה לצעירים שעל יד ישיבת מרכז הרב איפיין את ההרוגים "כאנשים יצוקים מתוך עומק אמונה להכין את התיקון הגדול של דבר ה' בעולם, מתוך מאבק של לימוד תורה ומתוך המאבק שאנו מצויים בו".
הרב ראובן נתנאל, מי שהיה רבה של התנחלת עצמונה בעזה (בטרם פינוי) אמר על קברו של אחד ההרוגים: "זכית להשיב את נשמתך לבוראך בשעה גדולה לעם ישראל, שעה של התעוררות, של גבורה, של זקיפות קומה לאומית. על כנפיה של התעוררות זו שבה נשמתך למקורה העליון".
הרב יוסף קלנר מהמכינה הקדם צבאית בהתנחלות עלי אמר בהספד: "הסיסמה שאותך הניעה הייתה קריאתו של יואב שר צבא מלכות ישראל הקדומה שחוללה את רוח צבאו של דוד 'חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו', בעד עמנו, בעצמיותו הרוחנית, בזהותו הנשמתית". את העם הפלשתיני כינה "פסבדו עם הזה וזבובי המוות שלו".
הרב עמוס נתנאל מהתנחלות קדומים, שבנו יוני היה אחד ההרוגים, אמר על קבר בנו "לא עת בכי ועצבות העת הזו. אנחנו בעיצומה של המערכה וצריך להמשיך בכל העוז, הגבורה והאמונה להילחם הלאה... צריך להיות מוכן להקריב קורבנות, והלכתי לישון מתוך תחושה שאני מוכן לכך".
במעריב מיום 12.1.09 ממשיך הרב עמוס נתנאל לככב. בנו נהרג בתקרית של "אש כוחותינו על כוחותינו". הרב כתב לחיילי צוות הטנק שירו את הפגז האומלל, כי הוא סולח להם וכי בנו "מת על קידוש השם ואתם הינכם המלאכים שהוציאו זאת אל הפועל". הרב הוסיף כי עדיף שהם פגעו בו "ולא יד אויב טמאה".
מהדברים משתקף פולחן מוות נורא. מוות כתוצאה מירי שגוי הופך להיות "על קידוש השם". הפצצות פראיות על אוכלוסיה אזרחית שגורמות למותם של מאות ילדים ונשים וירי על צוותים רפואיים מקבלים את התואר "מלחמת גבורה".
זהו עולם רוחני מעוות, מבועת ומפחיד של קנאות דתית, השתקפות יהודית של אותה קנאות המצויה בעבר השני אצל החיזבאללה והחמאס, שאומרים על קברי חלליהם מנטרות דומות.
קנאות דתית היא מגפה חוצה גבולות לאומיים, גיאוגרפיים ודתיים. לכולם יש, איך לא, קשר ישיר ליושב במרומים, מבלי שאיש מהם יכול להמציא ייפוי כוח המאשר כי הוא רשאי לדבר בשמו.
מי שמאמין באלוהים, שיתפלל אליו ויבקש הצלה מידם של קנאים אלה, שמובילים אותנו לשפך דם מתמשך שסופו אבדון.
