רבים תוהים מה בדיוק התכלית של דרישת ישראל למעורבות של גורמים זרים בהסדרים בעזה. האם מישהו באמת מאמין שניתן לסמוך על כך ש"הסכם מעטפת" עם ארצות הברית יספק מודיעין יעיל ויחסום הברחות נשק מאירן אל אזור המנהרות שבין מצרים לעזה?
האם מישהו באמת תמים לחשוב, שהמצרים הפרוסים באזור המנהרות יפסיקו פתאום לקחת שוחד ובקשיש ולהתפרנס כהוגן משיתוף פעולה או מהעלמת עין ממבריחי הנשק פנימה אל תוך הרצועה?
אין לסמוך על ההסדרים הללו, שאולי יניבו פה ושם תפיסות נשק מתוקשרות, אבל לא הרבה יותר מכך. כי מה שאמור להיות חזק ויעיל יותר מכל הסדר הוא, כמובן, הזיכרון של החמאס של תוצאות הסבב הנוכחי והחשש מסבב נוסף, שמן הסתם לא יהיה יותר צמחוני.
כך או כך, דומה שההסדרים הללו אמורים לשמש, בין היתר, לשתי מטרות אלה:
המטרה האחת היא מתן צידוק בינלאומי, גם בדיעבד, למעשיה של ישראל ברצועה - תוך סימון ברור עם גושפנקא בינלאומית, של הרעים והטובים במלחמה הזו. כאשר מדינות זרות נרתמות להסדרים בין ישראל לבין החמאס, יש בכך משום הצהרה כלפי העולם, גם בדיעבד, שהחמאס אשם במה שארע, שהרי יש להתגונן מפניו באמצעות חסימת נתיבי הנשק שלו (בלא קשר לשאלה אם החסימה כשלעצמה יעילה או לא).
חשוב בהקשר זה להדגיש, שבעוד שמלכתחילה הייתה בעולם תמימות דעים רחבה מאד בדבר זכותה של ישראל להגיב כנגד החמאס, תמימות הדעים הזו שוב אינה מונחת בכיס, לאחר שישראל הגיבה כפי שהגיבה. ובמילים אחרות, הצידוק בדיעבד, ולאחר שישראל הגיבה בדרך שהגיבה, הוא בעל חשיבות רבה – גם אם הוא יהיה צידוק בינלאומי חלקי בלבד.
מטרה נוספת נוגעת לעתיד, ונועדה להכשיר צידוק בינלאומי לסבב נוסף למקרה שהחמאס יחזור לסורו. כלומר, אם יתברר שההסדרים הבינלאומיים נכשלו והחמאס מבריח נשק וחוזר לסורו, או אז תוכל ישראל לטעון כי משנכשלו ההסדרים, שוב אין לבוא אליה בטענות על שהיא שוב נזקקת לאמצעים אלימים כדי לפתור הבעיה.
ומכל מקום, ברור שישראל תאלץ לישון גם להבא כשליד מיטתה מונחת אלה של בייסבול.
