שלחתם מייל אנונימי? תתחילו לחשוש

בשנים האחרונות נתפש האינטרנט כבימה חופשית, כמעין "הייד פארק" וירטואלי, המאפשר, בין היתר, שיתוף רעיונות פוליטיים, חברתיים, דתיים ותרבותיים. כיום, אתרי אינטרנט רבים מספקים במה ציבורית לכל המקים קול. מאגר הפובליציסטים המצומצם של עיתונות שנות השבעים, שינה פניו לדיון אקטואלי, אינטראקטיבי, תוסס ומורחב. בפועל, מרחבי האינטרנט מאפשרים לנו לעטוף פנינו במסיכה. המסווה האנונימי מעניק לנו את האפשרות להתחזות לכל איש ואישה, לומר את שאיננו אומרים בפניו של אדם, לירות חיצי ביקורת נוקבים, לאהוב, לשנוא, וכל זאת – תחת מעטפת אפורה של שם בדוי. ובכן, אל תתרגלו לזה. בשנים האחרונות, מתפתח המשפט האינטרנטי בקצב מהיר ומנסה להפנים את השינויים הטכנולוגיים-תקשורתיים, לתוך התכנים הרגולטיביים והמשפטיים. הדבר נכון לכל תחומי המשפט, ובולט בין היתר, בתחום החוזים ודיני לשון הרע. לאחרונה ניתן לכך ביטוי משמעותי, בדרישתם של גורמים פרטיים לחשוף את פרטיו האישיים של כותב הטוקבקים או שולח המייל האנונימי. על דרך הכלל, נעשה זאת תוך פנייה לאתר האינטרנט במסגרתו הועלה הטוקבק או תוך פנייה לספק האינטרנט הישיר. אם כן, האם קיימת הצדקה להורות לספקית אינטרנט לחשוף מידע העשוי להצביע על זהותו של מי ששלח שני מכתבי דואר אלקטרוני ובהם התייחסות שלילית ופוגענית כלפי התובע ועובדיו? ובכן, זו השאלה שעמדה בבסיס תביעתה של עיריית אריאל כנגד חברת וואלה תקשורת בע"מ, במסגרתה של ת"א 2433/07. מפסק דינו של השופט אבי זמיר, אשר ניתן ביום 18.01.2009, עולה כי עיריית אריאל דרשה לחשוף את זהותו של שולח שני מיילים פוגעניים, על-מנת לנקוט כנגדו בהליכים משפטיים בגין לשון הרע והטרדה מאיימת, ולצורך כך, הייתה דרושה לה כתובת פרוטוקול האינטרנט של המחשבים מהם נשלחו המכתבים האמורים. לשיטתם של התובעים, הדברים שהובעו על גבי מכתבים אלה מהווים הוצאת לשון הרע, הטרדה מאיימת, כמשמעות המונח בחוק הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, ואף הסתה לגזענות, כמשמעות המונח בסעיף 144 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. וואלה תקשורת, מצידה, כמובן, התנגדה לחשיפת הפרטים ודרשה לשמור על פרטיות משתמשיה. פסק הדין המנומק, היטיב להציג סקירה משפטית מעמיקה אשר מקיפה את ההתפתחות הפסיקתית של השנים האחרונות. כלשונו של השופט זמיר, הפסיקה הדנה בסוגיות כגון אלה נוקטת בשתי גישות עקרוניות, שלכאורה, אינן עולות בהכרח בקנה אחד. גישה אחת נוטה לצמצם את מסגרת המקרים שבהם ראוי לחשוף את זהותו של הכותב, בעוד שהשנייה נוטה להרחיבה. כלשונו של זמיר, אחת ההכרעות הראשונות שהתייחסו לנוסח הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ו-2005, אשר טרם הושלמה, ועודה מתגבשת, ניתנה בבש"א (שלום י-ם) 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ (28/2/06). בפסק דין זה, קבעה כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, כי בהעדר מדיניות משפטית אחידה בנוגע לחשיפת שמותיהם של גולשי אינטרנט, יש לנסות ולהחיל כללים משפטיים קיימים, בהתחשב בפרשנות שניתנה להם בפסיקה הישראלית ובתזכיר הצעת החוק, וכן בשיטות משפט זרות. לאחר בחינת מכלול הגורמים, ובהתחשב באמות המידה האמורות, קבעה כי: "...ניתן לסכם ולומר, כי במקרה שלפניי יש ליתן משקל גבוה לחופש הביטוי באינטרנט, אלא במקרים חריגים בהם ראוי כי זכותו של הגולש לביטוי תיסוג מפני האינטרס שעומד מנגד. אינטרס כזה, עשוי להיות אינטרס של הגנת הציבור או שלום הציבור. אלו הם אותם מקרים בהם יתכן שמעשיו של גולש האינטרנט עולים כדי מעשה פלילי, אז ייסוג חופש הביטוי וזכותו לפרטיות. במשפט האזרחי, מדובר במקרים חריגים וקיצוניים ביותר. האיזון הראוי, בהקשר של לשון הרע, כדי לא לפגוע יתר על המידה בשימוש ברשת האינטרנט, יאפשר גילוי באותם מקרים שעשויים להקים אחריות פלילית בגין לשון הרע". השופט זמיר מוסיף ומדגיש, כי באותו מקרה נמצא כי חרף המבחן המצמצם, היה אפוא לחשוף את פרטי הגולשים. למעלה משנה לאחר מכן, הובעה עמדה שונה, בהחלטת כב' השופט יצחק עמית בבר"ע (מחוזי חיפה) 850/06 מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר Ynet - מערכת הפורומים (22/4/07). כב' השופט עמית, קבע אז כי לדעתו, המבחן שהוצע בפרשת פלונית, הוא מבחן צר יתר על המידה, ועשויים להיות גם קשיים ביישומו, שכן יסוד ה"כוונה לפגוע" בעבירת לשון הרע, עשוי להיות מושפע מכלל נסיבות המקרה, ובכללן זהות הכותב. כב' השופט עמית, קבע כי אין מניעה להחיל את ההוראות המהותיות של חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") על הכותב המפיץ את דבריו ברשת האינטרנט, תוך שמירת ההגנות של הנתבע המעוגנות בחוק זה. לשיטתו של השופט, האנונימיות האינהרנטית לפרסום דברים ברשת האינטרנט, אינה אמורה להתנגש בחופש הביטוי, וכלשון ההחלטה - "האנונימיות אמורה לשרת את חופש הביטוי אך לא להתנגש בחופש הביטוי, וככל שהביטוי מוגן הוא יישאר כזה בין אם המפרסם מזוהה ובין אם הוא אנונימי. ולהיפך, אם הביטוי אינו מוגן, הוא לא ייעשה מוגן רק בשל כך שהמפרסם הוא אנונימי". עם זאת, חשיפת זהות הכותב עקב פרסום המהווה לשון הרע, עלולה להביא לפגיעה ביתרונות הגלומים באנונימיות, ולפיכך, הציע כב' השופט עמית את יישומה של דרישת ה"דבר מה נוסף" (באנלוגיה לדרישת היסוד הנוסף המקנה אופי של "התעשרות שלא כדין" המגבשת עילת תביעה בשל חיקוי והעתקה שאינם נופלים לאחת הקטגוריות המוכרות בקניין הרוחני). לגישתו של השופט זמיר, קיימות אפשרויות שונות היוצקות תוכן לאותו "דבר מה נוסף", ובכללן - תום לב בהגשת התביעה, סיכויי התביעה, היות התובע אישיות ציבורית, עוצמת הביטוי הפוגע, הישנות הביטוי הפוגע, קיומה של מידתיות ומיצוי האפשרויות החלופיות לחשיפת הנתבע האנונימי. אגב כך, במקרים שנדונו באותה ההחלטה, חרף המבחן המרחיב, הוחלט שלא לחשוף את הפרטים המזהים. לאחר שפורסמה הצעת חוק מסחר אלקטרוני, ניתן פסק הדין בה"פ (מחוזי ת"א) 1244/07 מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (אתר האינטרנט NRG) (20/3/08), שבו סקרה כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל את הפסיקה הרלוונטית, וקבעה, על-רקע האמור בהצעת החוק ובדברי ההסבר לה, כי ניתן להתערב ולגלות את שם מפיץ המידע, כאשר נעשה שימוש לרעה באנונימיות ברשת האינטרנט, המהווה לכאורה עוולה בנזיקין, ולא רק כאשר קיים חשש ממשי לביצוע עבירה פלילית. נקבע, כי יש להביא בחשבון גם את המבחנים הרלוונטיים לגיבוש עילת התביעה, ושחלקם מסווג על-ידי כב' השופט עמית כ"דבר מה" או תנאים לגילוי זהות מפיץ המידע. באותו מקרה, אגב כך, התקבלה הבקשה לחשיפת הפרטים. מכל מקום, ולאחר שסקר השופט זמיר את הפסיקה הרלוונטית, הוא הציע את המבחן ההלכתי אשר לגישתו הינו הראוי ולפיו יש ללכת. לדבריו, ניתן לקבוע כי אותה "הנחת הדעת" של בית המשפט, תתרחש - אם יהיו בפניו ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. על בית המשפט להיווכח, אמר השופט, כי לתביעתו של המבקש סיכויים טובים להתקבל, אפילו לכאורה, או, במילים אחרות, שבידו עילת תביעה טובה. מבחן זה ראוי הוא, לגישתו, מאחר ואין הוא מתיר מסירת הפרטים באופן גורף, אך גם יש בו כדי להרתיע גולשים מביצוען של עוולות נזיקיות באופן חופשי, תוך עשיית שימוש בכלי המהיר והנוח של רשת האינטרנט (להבדיל, למשל, מהנחת מכתבים אנונימיים בתיבות הדואר) ותוך הסתתרות מאחורי מסך האנונימיות. הנה כי כן, בפעם הבאה שאתם מגיבים לכתבה, שולחים דואר אלקטרוני פוגעני או סתם מעלים קטעים אישיים לאינטרנט - חשבו פעמיים. בניגוד לעבר, הרי שכיום, גדל הסיכוי כי בית המשפט יאפשר לנפגע לקבל את פרטי המגיב, וכך לממש את זכותו בדין לתבוע בגין עוולות שונות. גם אם האינטרנט עודנו נותר כמעין "שדה" פרוע אחד גדול, נראה כי אט-אט נכנסים לגדרו גם שומרים ופקחים שיש לתת עליהם את הדעת. לפסק הדין המלא מתוכו לקוחים הדברים כולם, ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 2433/07 עיריית אריאל נ' וואלה תקשורת בע"מ, תק-מח 2009(1), 2279 (2009).