זה היה צפוי - ובכל זאת, שביב של תקווה היה קיים כל העת. אולי הפעם, לאחר העופרת היצוקה שנשפכה עלינו במשך שנים רבות, לשמחתם של רבים כל כך ביישובים הערביים, יבינו גם בבית המשפט העליון שהמדינה היהודית נלחמת ממש על חייה. למרבה הצער - זה לא קרה. לא רק בגלל שמני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, סבר שאין די ראיות, אלא משום שבגבעת רם יושבים על כס המשפט אנשים שפשוט שכחו את מה שנאמר במגילת העצמאות: הרעיון הציוני הגלום בה הוא אבן השתייה של ההוויה היהודית כאן - ולכן מי שלא רוצה בו מוזמן לקום ולוותר על מנעמיה של המדינה היהודית..
תנועתו של עזמי בשארה זכתה, אפוא, שוב ללגיטימציה - והערבים שוב הבינו שאת היהודים אפשר להכות בכמה דרכים. אחת מהן עוברת דרך בית המשפט העליון שבו מכהנים שופטים, לא כולם, כמובן, שפוזלים כל העת לעבר דעת הקהל העולמית - ושוכחים שהם לא יושבים על כס המשפט באיזה קנטון על הרי האלפים אלא במקום הכי לוהט על פני כדור הארץ.
לפי שעה לא ניתנו נימוקים לפסק הדין הפוסל את החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית, אולם ההרגשה של כל מי שבקיא במשחקי הכוח של דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון, היא שהיא זו שהובילה את חבריה להכרעה שרוב הציבור בוודאי לא מבין אותה. כמי ששימשה פרקליטת המדינה עד שבוע לאחר רצח יצחק רבין היא, ללא ספק, יודעת היטב עד כמה קשה המלחמה בארגוני הטרור. מינויה, בעצם ימי האבל על מותו של ראש הממשלה, לא העיד על רגישות יתר, אבל הוא היה צפוי. אהרן ברק המתין לה שם הרבה זמן. שניים אלה, כמי שהרעיון הדמוקרטי תמיד בער בעצמותיהם יותר מן החזון הציוני, היו להוטים כבר להתחיל ביישום מה שנראה להם תמיד חשוב יותר מכל: הזכות של כל אזרח להילחם במדינה היהודית תוך ניצול משאביה וערכיה הדמוקרטיים .
הדי ההתפוצצויות של האוטובוסים ברחובות הערים לא הותירו בהם, כנראה, רושם רב מדי. דורית ביניש הרי הייתה זו שהתירה את הפעלתו של אבישי רביב כסוכן מדיח בקרב חלקים נרחבים מן הציבור היהודי, שמהם היא חששה, ללא ספק, הרבה יותר ממה שהיא חששה... מן המתאבדים הערבים. הבאשת ריחם של היהודים המתגוררים בחברון, למשל, נראתה לה, כידוע, חשובה פי כמה משרידותו של הבית הלאומי של העם היהודי.
אדמונד לוי נשאר גם הפעם במיעוט - ואפשר גם להבין למה. כמי שהציג את הנסיגה מגוש קטיף כמעשה איוולת שאין כמותו, הוא בוודאי סבר גם הפעם שלהתיר למפלגתו של עזמי בשארה להיות מיוצגת בכנסת הוא מעשה שטות. דורית ביניש, אפשר לנחש, ביטלה ביד מזלזלת את השגותיו של מי שרואה באדמות שנכבשו במלחמת ששת הימים שטחים שאין לוותר עליהם כשם שאין לוותר על מה שנכבש במלחמת השחרור.
בעוד כמה ימים תהיינה בחירות כלליות. הן תהיינה חשובות הפעם יותר מתמיד, אבל השינוי האמיתי יבוא רק אם במקומות שבהן מתרכזת העוצמה האמיתית יחול שינוי. לא הדמוקרטיה זקוקה להגנה. הציונות היא זו שצריכה הגנה. לא מפני הערבים. היהודים, בדרכים שונות, הם אלה שמכרסמים בחוסנה.
