במחוז קטלוניה שבספרד החליטו לבטל את טקסֵי הזיכרון ליום השואה הבינלאומי, החל ב-27 בינואר - במחאה על הרג של למעלה מ-1,000 פלשתינים על-ידי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה". עיתוני קטלוניה שפכו קיתונות של ביקורת חריפה על פעולת ישראל בעזה. בברצלונה בירת המחוז, הפגינו נגד המבצע ושרפו דגלי ישראל.
נראה כי עם ישראל אינו נמנה על חביבי מחוז קטלוניה. אף אבות אבותיהם של פרנסי ברצלונה, בשלהי המאה ה-14, גילו מידה לא מעטה של איבה קטלנית כלפי קהילתם היהודית, אשר לה חבים הקטלונים חוב מוסרי, תרבותי וכלכלי עד עצם היום הזה.
בימיו הראשונים של חודש אוגוסט 1391, צר המון זועם על הרובע היהודי של ברצלונה. אספסוף זה, שחלקו בני השכבות העניות - אנס, בזז ורצח מאות מיהודי העיר. יהודים שלא נרצחו אולצו להמיר את דתם בו במקום, תחת איום של הוצאה מיידית להורג. ניתוח היסטורי של מאורעות אוגוסט 1391 חושף כי הפוגרום תוזמר על-ידי קבוצת מסיתים ממחוז קסטיליה, ששטפו באותו קיץ את ספרד כולה בפוגרומים. בין היתר, רכבו המסיתים על מאוויהם של בני השכבות העניות לפגוע ביהודים כדי להעלים ולבטל חובות כספיים שאותם לא יכלו או לא רצו לשלם להם.
בקודקודה של פירמידת פרעות זו עמדו ככל הנראה איש הכנסייה, ההגמון פראן מרטינז ועושי דברו, אולם גם חלק מבני המעמד האריסטוקרטי לא התנגדו לפוגרומים, ואף שיתפו עימם פעולה.
אמנם שועים אחדים נתנו ליהודים שגורשו מבתיהם וממבצרם מחסה והגנו עליהם, אך באופן כללי, ספגה הקהילה היהודית בברצלונה מכה אנושה, כמו קהילות יהודיות בערים רבות אחרות בחבלי קסטיליה, אנדלוסיה ואראגון שבספרד. האצולה ובית המלוכה לא השכילו לעצור שטף זה אף על-פי שנשענו על הקהילה היהודית וביססו את עצמם במשך מאות שנים על יכולותיה הכלכליות והמִנהליות.
הפוגרומים של 1391 היוו אות וסימן לבאות, שכן כמעט 90 שנה לאחריהם נוסדה בספרד האינקוויזיציה - שרשמה פרק עכור נוסף בתרומתו האנטישמית של העם הספרדי: הפקעת זכויות, חרם תרבותי, אינוס להמרת דת, גירוש, נישול מרכוש ואף הרג.
למרות תרומת היהודים למדינה
ליהודים בספרד זכויות עתיקות יומין, עוד מתקופת המלכים הגותיים שבטרם איחוד ספרד, וכמובן שבטרם הכיבוש המוּרי. יהודי ספרד תרמו חלק נכבד למדע, לרפואה, לספרות, לשירה, לפילוסופיה, למִנהל ולבניית עוצמתה הצבאית והכלכלית של האומה הספרדית. חבל אראגון, שבו שוכנת ברצלונה, נבנה הודות ליכולות המסחר המפותחות והבלעדיות של סוחרים יהודים כבר באלף הראשון לספירה. תרומת העם היהודי לספרד הייתה מכרעת, כוללת בהיערכות המלכים הקתוליים לרקונקיסטה - קרי, שחרור ספרד מהכיבוש המוסלמי בן 800 השנים. אולם, חרף כל זאת, במשך מאות שנים הייתה ספרד חוד החנית של האנטישמיות הממוסדת. כמובן, במאה ה-20 נטלה ממנה גרמניה הנאצית את ההגמוניה המפוקפקת הזו, אך הנה אנו עדים לכך שהאנטישמיות שם לא גוועה.
הממשל הספרדי הנוכחי נבחר בצילו של איום הטרור האיסלאמיסטי, ושל הפיגוע רב המוקדים במדריד ערב הבחירות האחרונות. המסקנה העצובה היא כי בנוסף לאנטישמיות, סובל העם ספרדי גם ממורך לב לאומי. ברצלונה ניצבת שוב בחזית האנטישמיות, שמופנית עתה נגד זכותה הטבעית של מדינת ישראל להגן על עצמה מפני הטרור.
לאורך שני העשורים האחרונים הייתה לברצלונה עדנה, לאחר שנות מידת שפל והזנחה. בשנת 1992 קיבלה העיר זריקת עידוד אדירה בזכות האירוח של המשחקים האולימפיים בה. אוצרות הארכיטקטורה והאמנות שלה זכו לפרסום ולמירוק, ויחסי ציבור נפלאים נעשו לה בזכות רב-המכר של סאפון: "צילה של הרוח". אף הבמאי היהודי-אמריקני וודי אלן כיבד אותה לאחרונה ביצירת סרט מחמיא. והנה, דווקא בעת שספרד סובלת מטרור איסלאמיסטי ומהגירה בלתי מבוקרת ומסוכנת ממדינות המגרב, אנו עדים להתייצבות ברצלונה בחברת מכחישי שואה, שונאי ישראל ואנטישמים בני זמננו.
