בכנס שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי לפני מספר ימים ציינה פרופ' רות גביזון, חברה בוועדת וינוגרד, שבמלחמת עזה לא נלמדו כל הלקחים של מלחמת לבנון השנייה. לדבריה של פרופ' גביזון, יחסי הגומלין בין הצבא לבין המערכת המדינית עדיין לוקים בחסר, בלשון המעטה. יש לציין שבניגוד לחבריה לוועדה, פרופ' גביזון לא חסכה את שבט לשונה מן הקברניטים המדיניים של ישראל, אם בכלל ניתן לקרוא להם כך.
אין חילוקי דעות באשר לתפקודו של הצבא במלחמת עזה. הצבא היה מוכן, מסודר, מתואם היטב בין כל יחידותיו, ולכן בתחום הצבאי היו הישגים משמעותיים ביותר. כאשר המדינאים היו אמורים להפוך את הישג הצבאי להישג מדיני ולקבע באופן ברור וללא מורא את הישגי המערכה כולה, הם עשו – כרגיל - חצי עבודה. זאת הבעיה העיקרית של מלחמת עזה, היינו שההישגים הצבאיים הרבים והשיקום ההרתעה הישראלית לא תורגמו למהלכים מדיניים אמיצים כדי לצרוב בתודעת הפלשתינים והעולם עובדה בסיסית: ישראל לא תסבול יותר ירי טילים על ישראל ושיתוק החיים של אזרחיה. החמאס, על אף העובדה שמשתמש באמצעים פרימיטיביים ביותר - מצליח לשתק מדינה שלמה, והמחיר שהוא משלם עדיין נסבל מבחינתו. ישראל לא השלימה כמה מהלכים שאמורים היו להקטין באופן משמעותי את היכולת של חמאס.
בהזדמנויות שונות, במפגשים ובמאמרים, חזרתי וטענתי, זמן רב לפני המלחמה ובמהלכה, שללא השגת מספר יעדים, יקשה מאוד להגיע לשקט שיאפשר חיים נורמליים של תושבי הדרום.
בציר פילדלפי היו אמורים לשבת כוחות בינלאומיים אשר ישגיחו על הנעשה. ההתעקשות של מצרים ושל חמאס לא לאפשר לכוחות בינלאומיים לשבת על ציר פילדלפי והמוכנות של ישראל לוותר על כך, הייתה טעות עצומה. אם מצרים אכן רואה בחמאס איום עליה, היא הייתה צריכה להסכים לכוחות בינלאומיים על שטחה. האמירות שלא ניתן להשיג זאת כדי לא להרגיז את מצרים, מופרכות מיסודן. ככל שהלחץ היה נמשך, מצרים הייתה מסכימה. עזה זו הבעיה שלה גם, ולכן כל הסדר שהיה מגן על מצרים היה מתקבל לבסוף. בישראל העדיפו להיכנע ללחצים של מצרים ולוותר על נוכחות כוחות בינלאומיים.
אי היכולת של ישראל לתרגם את ההישג הצבאי בפילדלפי בצד המצרי משתלב עם אי-היכולת לכפות נוכחות של כוחות בינלאומיים בתוך עזה עצמה, הן בפילדלפי והן בצפון-מזרח הרצועה. הכישלון הזה עוד יביא לסיבוב נוסף של לחימה, כי המלאכה לא נסתיימה וראשי חמאס לא הפנימו שישראל רצינית בכוונותיה להמשיך עד שאזורים מסוימים בעזה יהיו בשליטה בינלאומית.
הטעות הקשה ביותר של מלחמת עזה הייתה השארת ראשי חמאס בחיים. האוכלוסיה המקומית אינה מסוגלת, לעת עתה, להביא לחיסול ראשי החמאס אשר המיטו אסון עליהם. צה"ל וגורמי הביטחון האחרים היו חייבים להשלים את המלאכה בנושא זה. מתן חסינות, אפילו בשתיקה, לראשי חמאס הוא מבחינת מתן אפשרות לחמאס להתאושש מן המכה הצבאית מהר מן הצפוי. הרטוריקה שלהם אינה משנה את המציאות אך ביכולתה לכפות בכוח הזרוע מדיניות. את הטעות הזו ניתן לתקן. אם היה נעשה הדבר, היה זה גם מסר לחמאס ביהודה ושומרון. רק לפני מספר ימים הותר לפרסום שסוכל ניסיון של חמאס להשתלט על יהודה ושומרון. הפעם זה הצליח אך בפעם הבאה אין לדעת מה תהיינה התוצאות.
את מחיר ההססנות והאטימות עלולים לשלם אזרחי ישראל בדרום וצה"ל כולו. זהו לא דבר של מה בכך להתכונן לכניסה נוספת למערכה שזה עתה נסתיימה. כל אחד מבין שיש צורך בלוגיסטיקה לא פשוטה לעשות זאת.
את חמאס לא ניתן למחוק, אך כן ניתן להנחיל לו מכה צבאית ומדינית שתגמד אותו לפרופורציות שניתן יהיה לחיות איתן. לכך דרושה מנהיגות אמיתית, אך לצערנו הרב, בהביטנו על המפה הפוליטית של היום, הסיכויים ממש אינם גבוהים.
