המשפט הישראלי אינו חד-משמעי ביחסו לסוגיית אחריותם המשפטית של האבות בעל כורחם כלפי מזונות ילדיהם. מצד אחד מבטאת הפסיקה עמדה חד-משמעית בעניין אחריותו של האב על צאצאיו - גם אם הם נולדו בניגוד לרצונו כתוצאה מ"גנבת זרע”, אולם מן הצד השני משאיר המשפט הישראלי את דלתו הדיונית פתוחה בפני אבות ממורמרים, המבקשים לתבוע את האמהות לצאצאיהם - בפיצויים על הנזק הכספי שהן גרמו להם עקב "גנבת הזרע” וחיובם, אגב כך, בתשלום מזונות לילדיהם.
לשון אחר, מצד אחד חל על הגבר העיקרון המשפטי [מוסרי] - "ייזהר השוכב”, המעביר מסר עקרוני לגבר כי עליו מוטלת החובה להיזהר בעת קיום יחסי מין עם אישה, ומן הצד השני "שוכב שלא הצליח להיזהר” מסיבה אשר תוכח בה אשמתה של האישה - יכול לתבוע פיצויים מהאישה עמה שכב.
היינו,
עקרון "ייזהר השוכב" אינו אלא עקרון המותנה בהצלחת או בכישלון יכולתו של הגבר להוכיח את טענותיו.
על-פי הפסיקה, אחריותו של הגבר כלפי מזונות צאצאיו תיגזר מיכולתו או מאי יכולתו להוכיח את אחת או יותר מהעוולות הבאות שנגרמו לו על-ידי האישה:
בכך מערער בית המשפט את הקרקע היציבה תחת האינטרס של "טובת הילד" אשר הנחתה אותו עד כה והכתיבה הלכה ברורה בדבר חובתו של הגבר לשאת באחריות לפרנסת צאצאיו, גם אם לא רצה בהם.
הכותבת סבורה כי יש להמשיך ולהחיל את האחריות של הגבר לזון את צאצאיו - גם אם ילדיו אינם רצויים לו.
לפיכך, טועה בית המשפט ביחסו האמביוולנטי כלפי אחריותם המשפטית של האבות בעל כורחם. ההתדיינות המשפטית אותה יוזמים הגברים, שמטרתה לשפות אותם על "הנזק" שנגרם להם, היינו: הוצאות המזונות שנאלצים הם לשלם לאישה אשר גנבה את זרעם והפכה אותם לאבות בעל כורחם - ראויה שלא להתקיים וזאת משני הטעמים הבאים:
א. אין זה ראוי מהבחינה הערכית-מוסרית כי המשפט הישראלי יאפשר תביעות, הטוענות כי אחריותו של גבר לזון את ילדו היא בבחינת "נזק” שנגרם לו - הדבר נוגד את "טובת הילד” (שהוא חסר ישע ואינו צד בסכסוך).
הורות אינה מולידה נזק, ופרנסת צאצא אינה נזק כלל.
ב. אין זה ראוי מהבחינה המעשית-משפטית להשתמש בקונסטרוקציות המשפטיות של עוולות התקיפה, התרמית, הרשלנות והפרת הסכם - כאכסניה לטענות מסוג זה - משום שהן לא מתאימות, או/ו לא רלוונטיות לתביעות גברים כנגד נשים "גונבות זרע”.
כל אירוע מיני כרוך בסיכון כלשהו, ולסיכון זה הגבר שותף מלא, במודע.
הא בהא תליא, שני טעמים אלה קשורים כמובן זה בזה, אולם הדגש יושם דווקא על הטעם השני, היינו על אי-התאמתן של הקונסטרוקציות המשפטיות הנזכרות לעיל - תביעות בגין "גנבת זרע".
במסגרת סדרה בת 4 מאמרים ייסקרו בצורה ביקורתית אותן עילות המשמשות גברים שהם אבות בעל כורחם לתבוע נשים על המזונות שנאלצו לשלם לילדיהם הלא רצוי. מדובר כאמור בעילות התרמית, הרשלנות, הפרת החוזה והתקיפה.
האם גניבת זרע נכנסת לגדרי עילת התקיפה ?
על-פי סעיף 23(א) של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ”ח 1968 (להלן: פקודת הנזיקין),
"תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על-ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, או על-ידי מעשה, או תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו”.
מדובר בעוולה פרטיקולרית בעלת יסודות שהם מיוחדים רק לה אשר
יש להוכיחם כולם על-מנת שתקום עילת תביעה. תכליתה של עוולת התקיפה היא להגן על האוטונומיה של האדם וחירותו מפגיעות גופניות, והיא איננה דורשת הוכחת נזק.
מבט חטוף על לשון הסעיף הנ"ל מעורר ספק רב לגבי התאמתה המשפטית לתביעות בהן אנו עסקינן לאור הדרישה כי פעולת "השימוש בכוח" תהיה במכוון "
נגד גופו של אדם...”. לפיכך נשאל: האם קיום יחסי מין במטרה להיכנס להיריון, אגב הצהרה כוזבת של האישה, או תרמית מצידה - היא נגד גוף הגבר?!
אני סבורה שלא. נהפוך הוא, אם כבר אז הפעולה היא בעד גופו של הגבר.
תוצאת מעשה האישה היא אמנם, כפי שעשוי להסתבר לאחר מעשה, נגד רצונו של הגבר, אך מעשה האהבה עצמו לא נעשה נגד גופו של הגבר! לו היה הגבר נכנס להיריון כתוצאה מקיום יחסי מין אלה, אזי היה ניתן לטעון כי מתקיים היסוד: "נגד גופו של אדם". אולם לדבר זה - אין כל אחיזה במציאות.
יתרה מכך, ניתן לראות בפעולתה של אישה הגונבת זרע במטרה להיכנס להריון כפעולה המיטיבה עם גופו של הגבר בהעמידה לו צאצאים אשר ימשיכו את זרעו ואת זכרו והיא מחמיאה לו מעצם הבחירה בו.
כך או כך, אין בפנינו פעולה המחוללת פגיעה בגוף הגבר. ההיריון של האישה הוא עניין הקשור לגופה של האישה בלבד. כך גם מעשה הלידה. לגופו של הגבר לא רק שלא נגרם כל נזק, אלא שאף ההנאה מקיום יחסי המין היא עניין המיטיב עמו.
חוסר שוויון בין המינים
המשפט מבחין בין גבר אשר השיג את הסכמתה של האישה לקיום יחסי-מין מתוך שהצהיר בפניה כי הוא עקר,
ודינו כמי שתקף אותה, [אם הצהרה זו הייתה כוזבת ואם נגרם לה עקב כך נזק גופני שהתבטא בהריון לא-רצוי], לבין אישה שהצהירה כזב בפני גבר שהיא עקרה. בארצות הברית למשל, הוכרה תביעתה של אישה כנגד גבר על תקיפה לאחר שהצהיר בפניה כי איננו מסוגל להפרות. בית המשפט קיבל את הטענה, שהסכמה לתקיפה אשר הושגה בתרמית מקעקעת את תוקף ההסכמה ומניחה את היסוד לתביעה בגין תקיפה. כאמור, הריונה של האישה מוכר כנזק גופני בפסיקה. לעומת זאת, גבר שרומה אינו נפגע בגופו כתוצאה מן התרמית, על-אף שיסבול, אולי, מנזקים ממוניים, "תדמיתיים" ונפשיים.
לאור האמור לעיל, [וזאת מבלי להיכנס לקושי של הוכחת יסוד הכוונה המהווה אף הוא יסוד אותו יש להוכיח], אינני רואה כיצד ניתן להלביש על "גנבת הזרע" את עוולת התקיפה ולפיכך תביעות גברים נגד נשים הנשענות על עוולה זו - דינן להדחות על הסף.
