קדימה
המאוסה מכל המפלגות. בגרעין - חבורת אופורטוניסטים שבגדה בבוחרים שהעלו אותה לשלטון, תמכה בשרון במזימת ה"הינתקות", בתמורה לאי-העמדתו לדין על פשעיו, בחסות רשויות החוק והתקשורת - ותוגמלה על-ידו ביד נדיבה. אליה חברו פליטים ממפלגות אחרות, כאלה שנכשלו בנסותם להגיע למעמד המנהיג, או נפלטו מסיבות אחרות.
ציפורה לבני, טוענת ל-"פוליטיקה אחרת". שרת המשפטים שסייעה לסנדק הפשע. מי שגיבשה פשרת "ההינתקות בשלבים" שהעניקה לנתניהו ולחבריו עלה-התאנה להמשיך לתמוך במעשה הנבלה - ולא צייצה אפילו כאשר גם הבטחה זאת הופרה ונרמסה ברגל גסה, ממש כמו הבטחות אחרות של שרון.
שאול מופז, הגבר הרגיש, הבוכה מול המצלמות. זה שמכתבו "בית לא עוזבים" הגיע לבתי רבבות מתפקדי הליכוד למחרת עריקתו לקדימה - משנכח שאין לו סיכוי להיבחר ליו"ר במפלגת "הבית".
צחי הנגבי, מי שבדומה לרבו הפך עקרונותיו כשהפרקליטות נשפה בעורפו.
חיים רמון, שבבוקר ישיבת הממשלה לדיון בתגובה על מתקפת החיזבאללה, הריגת חיילים והחטיפה - כל מה שהעסיק אותו היה ליהנות מחסדיה של חיילת צעירה. עוד בטרם ייבש הדם.
חבורת מושחתים ומתועבים, מאולמרט עד הירשזון. יסלחו לי אלה (דליה איציק, שמעון פרס, מאיר שטרית, רוחמה אברהם, ואחרים) שלא התייחסתי אליהם, עקב קוצר היריעה. הם השולטים במדינה בשנים האחרונות, ומובילים אותה מ"הינתקות" ל"התכנסות", מ-"מלחמת לבנון" ל-"עופרת יצוקה", מדחי אל דחי. והציבור הנבער, מסומם על-ידי התקשורת, ממשיך לתמוך בהם באחוזים גבוהים.
אילו עמדו לבחירה רק שתי מפלגות, "בל"ד" וקדימה, הייתי ניצב בפני דילמה קשה.
"העבודה"
משירד אחוז התמיכה בסקרים, חודשיים לפני הבחירות, למספר חד-ספרתי, החליט "המוח האנליטי" שהגיע הזמן לא להבליג עוד על מטר הטילים הנופלים בעורף הישראלי האזרחי. הנחישות הוכיחה את עצמה, שיעור התמיכה הוכפל.
חבורה של אנשים קטנים, שאפילו "איש העקרונות" אופיר פינס עבר מביקורת נוקבת כלפי המנהיג לחנופה מתרפסת, תמורת הסיכוי לשבת בכיסא שר אחרי הבחירות.
מפלגה שמוכנה לתת הכל תמורת אשליה של הסדר עם שכנינו, למרות שאיש ממנהיגיה אינו מאמין בו כנראה. מנסה להיבנות מהמוניטין של מפא"י ההיסטורית, אף שאין בה שמץ מהחזון בו התאפיינה מפלגתו של בן-גוריון.
"הליכוד"
בנימין נתניהו הוא אדם בעל יכולות גבוהות מאוד - חכם, כשרוני בתחומים שונים. יתר על כן, למיטב הבנתי, עמדותיי בתחומים שונים תואמות לדעותיו. אני אף משוכנע, כי הוא רוצה לפעול לטובת המדינה והאזרחים.
הבעיה היא בהתנהלות. טוען שהתנגד להינתקות, בנחרצות ובעקביות - אך כמעט בכל ההצבעות בכנסת הצביע בעדה. התפטר מהממשלה שבוע לפני ביצוע מעשה הנבלה - ונעלם מייד מהארץ, כדי לא להיכוות מהגצים בעת הגירוש. הלך עם, מנסה להיראות בלי.
כתב ספרים על הלחימה בטרור - אך לא עמד בלחץ הסנדק, והצביע בעד עסקת טננבאום. עקב כך נושא באחריות מלאה לדם הרב שנשפך כתוצאה מהעסקה, ולחטיפות שבאו בעקבותיה.
חשף פרצופו האימתני של ערפאת עוד לפני היותו ראש ממשלה - וגילה בו מנהיג דגול בעל אישיות מקסימה, דווקא אחרי שזה היפנה נגדנו לראשונה הרובים שקיבל כדי להילחם באמצעותם, למענו, בטרור.
כשר אוצר, עשה גדולות למען כלכלת המדינה - אך רק כעת, בלחץ הבחירות, מוכן להודות שהפריז בפגיעה בחלשים.
טוען כי לא היה מוכן למסור לסורים רמת הגולן - ולפי כל העדויות, אין אמת בטענה זאת.
כשנבחר מחדש ליו"ר הליכוד, המליך למשנה את מי שרק במקרה נשאר בליכוד, תואם אולמרט יותר מאולמרט עצמו - והפקיר את אלה שבזכותם עלה. ראו לאן הגיע עוזי לנדאו, והיכן איוב קרא היום.
תקופה ארוכה שמר על כל הקלפים קרוב לחזה, שיווק עצמו תחת סיסמה נבובה של "מנהיגות אחרת", ונמנע מהצגת תוכנית, או הצהרת כוונות. רק בימים אלה, כשליברמן נושף בעורפו, הודיע שבהנהגתו לא תהיה עוד הינתקות.
האם ניתן לסמוך, שמי שנבחר יחד עם שרון על בסיס "דין נצרים כדין תל אביב", והיה שותף מלא למעל - לא יחזור ויבגוד בהם שוב? עובדה: נתניהו לא נקף אצבע כדי שרמיסת הדמוקרטיה בידי הנבחרים לא תוכל לקרות יותר, כדי שגניבת קולות הבוחרים תיאסר בחוק.
הוא לחיץ ובלתי אמין; מפלגתו היא סופרמרקט פוליטי, מגוון עמדות מבני בגין עד דן מרידור. תחת לחץ התקשורת, האליטות ושועי העולם, בסבירות גבוהה ינהג בדרך הקלה ביותר. שהרי לא תהיה לו התנגדות של ממש מימין, ואת העם ניתן לסמם כל פעם מחדש.
נתניהו טוען כעת, שכדי שיוכל לשמור על האינטרס הלאומי, הוא חייב לעמוד בראש מפלגה גדולה וחזקה, לכן על נאמני המחנה הלאומי לתת לו את קולם. יש בכך לעג לתבונת הבוחרים, אולי מוצדק. אחרי לקח שרון ברור, שכדי לשרת מטרה זאת, צריך דווקא "לחשק אותו מימין" - כך שלא יהיו לנתניהו מספיק אצבעות בכנסת, אם גם הוא יראה משם את מה שלא ראה מכאן.
"ישראל ביתנו"
אני סולד מהדה-לגיטימציה שעושים התקשורת ומנהיגי הציבור לליברמן.
ללא כל קשר לכך - זאת מפלגה של אדם אחד, אדם שיודע להפריח סיסמאות פופוליסטיות, אך בשעת אמת אינו עושה דבר למימושן. אדם שנכשל בבחירת שותפיו בכנסת הקודמת (זוכרים את אסתרינה טרטמן ואת ישראל חסון), ואיני יודע אם הצליח בכך יותר בבחירות אלה, גם כאשר עוזי לנדאו לימינו.
התוכנית המשמעותית האחת של אביגדור ליברמן: חילופי שטחים ואוכלוסיות עם הרשות הפלשתינית, חמורה מאוד בעיניי. לא משום שאין לה סיכוי להתממש, וגם אם תיושם, תועלתה תהיה שולית בלבד (שהרי לא נמסור במסגרת ה"החלפות" את יפו, רמלה, לוד, הגליל והנגב) - אלא, ובעיקר, משום שיש בה הכרה כי קווי שביתת הנשק של 49 הם גבולותיה החוקיים של מדינת ישראל, וכי הבעלים החוקיים של ארץ-ישראל שמחוץ ל"גבולות" אלה הם הפלשתינים.
אין לדעת איך ינהגו ליברמן ושאר נבחרי "ישראל ביתנו" ברגע האמת. מצביעי מפלגה זאת שמים קולם על קרן הצבי, ממש כמו מצביעי "הליכוד".
מה נשאר
מי שמאמין במזרח התיכון החדש, ברצון הערבים לבנות העתיד יחד אתנו, יצביע בלב שקט
"מרצ". יש בה אנשים בעלי עקרונות; חיים אורון, למיטב ידיעתי, הוא אדם הגון וישר, ערכי ועקבי. אך גישתו, לטעמי, מוטעית מן היסוד.
למי ששייך למחנה הלאומי, עומדות לבחירה שתי רשימות בלבד:
"הבית היהודי", ו-
"האיחוד הלאומי".
"הבית היהודי" היא מפלגה של דתיים בלבד, בין מטרותיה העיקריות קידום האינטרסים של ציבור זה. אין לי דבר נגד כך, בתנאי שלא נפגעים עקב כך ציבורים אחרים. בנוסף לכך, קיים ספק כיצד ינהגו מנהיגיה, החדשים והוותיקים, ברגע אמת. לכן לא אצביע עבור מפלגה זאת.
נותרה רשימת "האיחוד הלאומי". ככל הידוע לי, מועמדיה אנשים ישרים ומסורים; אני מאמין שניתן לסמוך על כך שנבחריה יהיו נאמנים לדרך שהתחייבו לה.
איני חבר באף אחד ממרכיבי רשימה זאת; אני אף חולק על עקרון "ארץ ישראל השלמה", הראשון במצע שלה - אך סוגייה זאת כלל לא עומדת על הפרק בעתיד הנראה לעין.
לסיום
רבים וטובים, עקב סלידה מהפוליטיקאים והעדר רשימה התואמת דעותיהם במדויק, מתכוונים לא להצביע. בכך הם יחלקו קולם בין כל הרשימות שיעברו אחוז החסימה - גם השנואות, הבזויות ומעוררות הסלידה הרבה ביותר, לטעמם.
לכן צריך להצביע. בוחרים שאף רשימה לא אהודה עליהם, צריכים להצביע עבור זאת שמעוררת אצלם הדחייה המועטה ביותר.
