ילדות שכזאת קשה לשכוח: חגיגת ט"ו בשבט בשכונה הייתה חגיגה של כל הקהילה. מנות עשירות בפירות וגם בפירות יבשים עברו מבית לבית... השקדים הירוקים היו נטבלים במים ועוברים ריכוך לקראת נגיסה... התמרים משוק מחנה יהודה היו אהובים על כולם בטעם מג'הול, וכמובן המשמשים המיובשים...
זה היה עולם תמים יותר. ילדי כיתה אלף בבית הספר אליאנס וילדי השכונה ב"בתי סיידוף" מלווים אותנו לאורך השנים, והזיכרונות מאותה תקופה אינם רק סיפור אישי, אלא סיפור של תקופה שלמה, של דור עטוף בהילה מיוחדת.
הנה תצלום מספר 1 ילדי כיתה אלף, אנו בתמונה בשורה השנייה, די קרוב לקצה השמאלי. בלפור שני משמאל, הרצל שלישי... רְאוּ את הילדים. אם תשאלו אותם, הם יספרו לכם כי בתקופה ההיא ידעו תמיד להסתפק במועט, ומעולם לא הרגישו שחסר להם דבר. לא היה לאנשים כלום ולכן היה להם ממה לתת. הנה המורה אדון סגל, לצידו ממושקף המנהל אדון זילברשטיין עם רעמת השיבה. היו ימים... הם אמרו לנו לקרוא למורה "אדון" ולקום כשמורה נכנס לכיתה, דאגו שנקבל שיעורי זימרה וחקלאות, שנלמד הרבה ביאליק בעל פה, הרבה פרקי תנ"ך בעל פה. הילדים של אז ידעו להצדיע לדגל, לעמוד דום בבוקר במסדר עם המנון, ילדים שגדלו על ערכים ועל אהבת הארץ, ילדים שכל רגע סיפרו להם שהם בתקופה היסטורית, שהם חיים במדינה שזה הרגע קמה... ושיהיו ראויים לה!
החיים בתוך שכונה היו חיים עשירים. זו הייתה קהילה שלמה ומלוכדת, וחיי השיתוף והשותפות היו אבן התשתית של החיים. בשכונה גרו משפחות מקהילות המזרח ומספרד. ההורים, סעידה ועזרא, הביאו עימם את המורשת התרבותית של יהודי בבל. סיפורי ה"בן איש חי"... ניגונים ופיוטים ושירי בקשות.
השכונה שלנו, שכונת "בתי סיידוף" שָכנה ליד שכונת "בית יעקב", שם היה הבית המוכר של "טיפת חלב" והייתה שם המאפייה המפורסמת של משפחת עבָּאדי. את בור המים בשכונה שלנו כבר הרסו וסתמו. "בית יעקב" עדיין לא נחרשה על-ידי בולדוזרים... בור המים נותר כפי שהיה, תזכורת למראה בור המים שלנו, תצלום מספר 2.
גרנו ב"בתי סיידוף" עד סוף כיתה ו'. קשה שלא לזכור את ילדי משפחת לוי, את עליזה, רבקה, אילנה ורותי, את יפה לוי הזמיר מן התקליטים והאחים שמואל ודודו. שמואל היה מסתובב עם דגלי בית"ר ירושלים, כשבית"ר עוד הייתה קבוצה מחתרתית מליגה אלף... ואיך אפשר לשכוח את משה וינטוֹרֶרו (אשרי) ואחותו יונה. בתצלום מספר 3 רואים כמה מילדי שכונת סיידוף. מימין למעלה בתמונה יהודית מלול ויונה ויטוררו (אשרי)... יהודית אחותו של יעקב מלול. בתמונה רואים שם אותנו מחזיקים ביד את האחות הקטנה אילנה... בשורה התחתונה - רותי לוי, דודו שריקי ואחותנו רינה.
בתצלום מספר 4 רואים אותנו, שני תאומים, בבית משפחת וינטורֶרו-אשֵרי. רואים את אם המשפחה, את יונה אשרי, את משה האח התאום שלה, את האחים קובי ודודו שריקי. קובי ודודו גרו למעלה עם ההורים אליהו ומארי ועם האחות שרה. בקומה עליונה גרו גם משפחות מלול ופניז'ל. למעלה גרו גם האחים כהן, בפרק הקודם סיפרנו על האח שלהם יצחק כהן הסַפָּר. תקצר היריעה מלספר... והוסיפו לכך את ילדי השכונות הצמודות, כמו האחים קותי ואלי בּרדוגו ואחרים.
בתצלום מספר 5 רואים נשים בשכונה. אווירה של משפחה, נשים עוזרות זו לזו. רואים בה את יונה מימין, לידה אמה מארי אשרי, אמנו סעידה, טובה ששה מהקומה למעלה, האח יהודה, עולם קהילתי של חיים יחד באחווה ובשלום.
כשאמא יצאה ל"סידורים בשוק" היא קראה לאחת השכנות רוזה והייתה אומרת: "ויזינא רוזה" (השכנה רוזה) אני יוצאת לקנות לחם וירקות בשוק, תשמרי לי בבקשה על הילדים". והיא עשתה זאת ברוב המקרים בערבית עסיסית: "דִירִי בָּאלִיק עַל אוולַד", שימי לב לילדים...
כן, תמימות של עולם ישן!
הילדים בבית הספר ובשכונה היו גיבורים לרגע, וברבות הימים הפכנו אותם לגיבורי סיפורים שכתבנו. אהבנו לקרוא, אהבנו לכתוב. כל כך קינאנו בקבוצת חסמב"ה, שהקימונו לנו קבוצה עם שם דומה: נש"ר - נערים שומרי רז. את קבוצת נש"ר הקמנו בבתי סיידוף והקמנו אותה מחדש בשכונתנו החדשה ברחוב בית שערים.
סיפורי הקבוצה, שתיעדנו כל הזמן, הפכו להיסטוריה בזעיר אנפין, תיעוד של משימות "חשאיות".
כשהיינו בני שלוש-עשרה פרסמנו את הסיפור שלנו "קבוצת נש"ר לוכדת מרגלים" והוא זכה למקום בולט ב"דבר לילדים", בעריכתו של אוריאל אופק. בסיפור שלנו, כמובן הכל מלא "אקשן", ויש תוצאות בשטח: המרגל אכן הגיע, וקבוצת נש"ר לכדה אותו... מה שלא קרה במציאות, השלמנו בדמיון שלנו.
כאן המקום לספר כיצד קבוצת הילדים שלנו הפכה לכוכבת תקשורת: לאחר שהסיפור פורסם, רצינו מאוד שהוא ישודר ברדיו. הרדיו היה כלי התקשורת החשוב ביותר, כולם הקשיבו לו, תסכיתים ומערכונים משודרים היו אהובים על כולם. רצינו לעלות לאוויר.
הלכנו למשרדי "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה וביקשנו מהשוער להיפגש עם מר יוסי גודארד, שהיה אז מנהל התוכניות לנוער. השוער לא הסכים, אך הסכים להעביר מסר לגודארד באינטרקום: "יש כאן שני תאומים שרוצים להיפגש איתך". להפתעתנו, גודארד ענה לו: "תכניס אותם". הגענו לאולפן אל יוסי גודארד והראינו לו את גיליון "דבר לילדים", שבו פורסם הסיפור. גודארד התרגש מאד ואמר: "תביאו את כל ילדי השכונה, והם יופיעו ברדיו בתסכית על סיפורכם".
ואכן כך היה: כל השכונה עלתה לאוויר!
היינו הולכים למועדון הנוער "תקוותנו" ויחד הופענו עם תחפושות של אנשי חלל בעדלאידע הירושלמית, בתצלום 6 - הצעדה עוברת ליד בתי סיידוף, השכונה שלנו והמרפסות עמוסות תושבי השכונה. השכונה ממול היא שכונת אבו בסל. התמונה בבית אשרי ותמונת הילדים וכן תמונתנו בבית אשרי, מארכיון משפחת אשרי. באותה תקופה לא התגאינו בלבוש מפואר או במותרות. העולם היה פשוט, ראו בתצלום 7 - את משה אשרי עם הילקוט של אותם ימים...
