"ממני תראו וכן תעשו"

כבן לחלוצי קיבוץ חולדה, חונכתי על ברכי המילים, "מה עוד תבקשי מאתנו, מכורה", לפיכך: ב-1961 כסג"מ העזתי ויצרתי את סיורי הלילה בצה"ל, ובאמצעותה פסקו לחלוטין חדירות המסתננים מעזה. ב-1972 (לאחר רצח בני משפחת ארויו ז"ל), פיתחתי שיטת לחימה שונה מהמקובלת - ובעקבותיה לכדו לוחמי סיירת "שקד" יותר מ-90 אחוזים ממבוקשי הפתח, מספר בתי המחבלים שנהרסו עמד על אפס, וחף אחד בלבד נפגע. זה איפשר את חיסול הטרור בכל רצועת עזה, לעשר שנים. במהלך מלחמת יום הכיפורים הארורה, יזם והתייצב כוח "רומאי" (שהורכב מקצינים שעברם ב"סיירת שקד") בפיקודי, בשני צמתים אסטרטגיים, והבטיח את זרימת המהלכים להכרעה: בראשון - בהשמדת מיטב מלוחמי הקומנדו של צבא מצרים, שנחתו בארבע מסוקים בסמוך למתחם "יוקון", שבו רוכז ציוד הצליחה. ובשני - באיתור והובלת עתודות לוחמים וציוד לכוחות מעבר לתעלה בתוואי שנחשב כבלתי עביר - חלופה לציר "עכביש" שנסגר, בעוד לוחמי הצנחנים פועלים לפתיחתו. ב-1985, בטרם הנסיגה מקו האוואלי בלבנון לקו חדש, שממנו ברח צה"ל בשנת 2000, הצגתי לשר הביטחון ולמטה פיקוד הצפון תוכנית אלטרנטיבית, שעיקרה: הוצאת כל הכוחות מלבנון והכנסת אוגדה מעת לעת על בסיס המובלעת הנוצרית לפעולות קצרות של סריקה, איסוף מודיעין והרתעה. וזאת כחלופה לקווי המוצבים, שזולת היותם מטרות לפיגוע לא תרמו ולא כלום לביטחון ישראל. ב-1987, הצלחתי לשכנע את הרמטכ"ל רב-אלוף דן שומרון להעמיד בידיי גורמי מטכ"ל, כדי לבנות אלטרנטיבה לאופן בניין הכוח, להכנתו באימונים ולהפעלתו בשגרה. התוכנית מצויה בכספות המטכ"ל, וממתינה בחשיבות-יתר להפקתה נוכח האתגר הקיומי ההולך ומתעצם. ב-13 בספטמבר 1993 בשמונה בערב, בעוד רבין ז"ל ופרס יבדל"א חותמים על הסכם אוסלו, קבעתי בתוכנית "פופוליטיקה", "אין לנו צבא שעוצמתו תרתיע מפני הפרת ההסכם, מה שהופך את חתימתו של רבין להסכמה בלי דעת - להמשך מלחמת העצמאות, מנקודת סיומה ב-1949". ב-12 ביולי 2006, קראתי בקול ובכתב לראש הממשלה לנצור את האש, כדי לשלב את "זכות ההגנה" במועד ובאופן התגובה (השקולה לעוצמת אוגדות), ולהורות לממונים להכין את המערכות באופן גלוי ומוצהר למלחמה. בדיוק ובהתאמה לזו, קראתי לשר הביטחון, בטרם "עופרת יצוקה" (בהסתמכי על בקיאותי ועל הצלחתי המוכחת בלחימה בטרור) - להכין את הכוח הצבאי בהתאמה לזירת הלחימה שהעמיד החאמס. אומנם כשלתי בשכנוע, אך כמקודם ולמרבה הצער צדקתי. מצב עגום ומסוכן שכזה מחייב כל אם עברייה החרדה לעתיד משפחתה להפנים: כי המבקשים את תמיכתה בבחירות, בזכות יכולתם להתמודד מול המצב טוב יותר מאחרים - הם אלה שפעילותם השגויה לאורך שנים הביאה את ישראל למצבה העגום. כלומר: אין מדובר במכת שמים, אלא בהנהגה המייצרת בלי דעת סיכונים, ואיתם תעסוקה וגם פרנסה לעצמה. אף על-פי כן, עלינו להאמין, כי המזור לעצירת ההידרדרות מצוי בידינו. ובלבד שנעמיד בראש הממשלה אדם בעל יכולת מוכחת בעשייה ציונית של ממש, וגם חסין ממכותיו של הנגיף הפוליטי, המכרסם בהתמדה בחוסן הלאומי. כלומר, אחד שיביא לשינוי בבניין הכוח הצבאי ויכינו נכונה מול האיום המתעצם. כזה שינהיג 2,000,000 נהגים שלכולם אינטרס "לחזור הביתה בשלום", ואיתם יסכל את ההרג בדרכים. ומעל לאלה - יביא את האחריות האישית לכדי ביטוי ממשי באמצעות "חוק התכנון, הבקרה והדיווח", שיחייב כל בעל תפקיד בממסד בהכנת תוכנית ובדיווח עיתי על ביצועה. וכך, כל בעל תפקיד בממסד המציג תוכנית עבודה, ומדווח לציבור מדי רבעון על ביצועה - יהפוך לאחראי אישית על הוצאתה לפועל. זה יהפוך את האחריות האישית לדבר של שיגרה (ללא צורך בוועדת חקירה, המתמנה לאחר אסון), תפוקת הממסד תשולש, ואנו אזרחי ישראל נהפוך במדינתנו הדמוקרטית לריבון של ממש. לדידי, האחד והיחיד מבין המועמדים, העונה לאמות-המידה הללו, הוא יעקב כץ - כצל'ה, המכהן כיו"ר מפלגת "האיחוד הלאומי".