"ארגון הוועידה האיסלאמית" הוא אחד הארגונים הבין-ממשלתיים הגדולים בעולם. חברות בו 56 מדינות מוסלמיות, וכן הרשות הפלשתינית. כשהוא משתרע על פני ארבע יבשות, הוא מתיימר לדבר בשמה של ה
אומה – הקהילה המוסלמית האוניברסלית, המונה כ-1.3 מיליארד בני אדם. משימתו המוצהרת היא איחודם של כל המוסלמים ברחבי העולם על-ידי עיגונם לקוראן ולסונה – הליבה של התרבות ושל הערכים האיסלאמיים המסורתיים. ה – OIC פועל לחיזוק הסולידריות ושיתוף הפעולה בין כל חבריו, להגנה על האינטרסים של המוסלמים בכל מקום ולגיבושה של האומה האיסלאמית לגוף מאוחד.
זהו ארגון ייחודי, שאין דומה לו בעולם. הוא מאגד את כוחן הדתי, הכלכלי, הצבאי והפוליטי של 56 מדינות. לעומתו, האיחוד האירופי מייצג רק 27 מדינות והוא גוף חילוני בלבד, ואילו הוותיקן – המייצג 1.1 מיליארד קתולים ברחבי העולם – משולל כל כוח פוליטי.
מוסלמים רבים במערב מתנגדים לחסותו של "ארגון הוועידה האיסלאמית" ומתנגדים למאמציו להחלפת החוק המערבי בשריעה, אולם משאבי הארגון הם גדולים ורבים. לארגון יש מספר גופי מִשנֶה, המשתפים פעולה בדרגים הגבוהים ביותר עם ארגונים בינלאומיים, כדי להוציא לפועל את מטרותיו הפוליטיות ברחבי העולם. הגופים הפעילים המרכזיים הם "הארגון האיסלאמי לחינוך, מדע ותרבות" (ISESCO), שמטרתו לכפות על המערב את נקודת הראות האיסלאמית בנושאי היסטוריה ותרבות; "המשקיף על האיסלאמופוביה" – המפעיל לחץ על ממשלות מערביות ועל גופים בינלאומיים לאמץ חוקים הקובעים עונשים בגין "איסלאמופוביה" וחילול קודש; ו"בית הדין האיסלאמי הבינלאומי", שהוקם לא מזמן.
כפי שמצוין בהכרזת קהיר מ-1990 בנושא זכויות האדם באיסלאם, ל - OIC זיקה הדוקה לעקרונות הקוראן, לסונה ולשריעה. בתמצית, ה - OICמבקש להפוך לגלגול מחודש של הח'ליפות.
וכך, ה - OIC חוזר בהתמדה על מחויבותו להגנה על זכויות האדם ועל זכויותיהם הפוליטיות, ההיסטוריות והדתיות של המוסלמים במדינות הלא-מוסלמיות – כמו בדרום הפיליפינים, דרום תאילנד ומערב תרקיה שביוון – כמו גם של מוסלמים בבלקן, בקווקז, במיאנמר, בהודו ובסין. ה - OIC תומך בחמאס ובפלשתינים במאבקם להשמדת ישראל, כמו גם במאבק האיסלאמי ל"הגדרה עצמית לגיטימית" ב"חבלי קשמיר וגָ'מוּ, הכבושים על-ידי הודו". הארגון גינה את "התוקפנות הארמנית המתמשכת נגד אזרבייג'אן", וביטא תמיכה מלאה ב"עניינם הצודק של בני העם הטורקי המוסלמי בקפריסין" וכן בנשיא סודאן עומר חסן אל-באשיר, שרבים רואים בו אחראי לעידוד הטבח בדארפור.
מקום מושבו של ה- OIC הוא בג'דה, אולם הארגון רואה בה מיקום זמני בלבד: מרכזו יועבר לאל-קודס – ירושלים המאוסלמת – לאחר שהעיר "תשוחרר" משליטה ישראלית.
במאמציו להגן על "התדמית האמיתית" של האיסלאם ולהילחם במשמיציו, ביקש הארגון מן האו"ם וממדינות המערב לנקוט סנקציות על גילויי "איסלאמופוביה" וחילול קודש. לשיטתו של ה- OIC, בין ביטויי האיסלאמופוביה יש לכלול גם התנגדות אירופית להגירה בלתי חוקית, צעדים נגד טרור, ביקורת נגד רב-תרבותיות, ולמעשה כל מאמץ להגן על זהותו התרבותית והלאומית של המערב.
לרשות ה- OIC עומדים משאבי מימון אדירים, שמקורם בכספי הנפט, שאותם הוא משקיע בנדיבות בתקשורת המערבית, באקדמיה ובאינספור "דיאלוגים". הארגון משפיע על המדיניות המערבית, על החוק ואפילו על תכניהם של ספרי לימוד, באמצעות לחץ מצד מהגרים מוסלמים ובאמצעות מפלגות השמאל במדינות המערב עצמן. וכך מתנהלת לנגד עינינו הסתה פטורה מכל עונש לשנאה ולרצח בסגנון "ליל הבדולח", נגד יהודי אירופה ונגד ישראל, המתנהלת בערי אירופה, שבהן כיבוד זכויות אדם אמור להיות אחד מן הערכים הנעלים ביותר.
חירט וילדרס הוא הקורבן האחרון של מנגנון גלובלי עצום זה. פשעו הוא בטענתו כי שורשי הציוויליזציה האירופית נטועים בערכי ירושלים, אתונה, רומא ותנועת ההשכלה – ולא במכה, בגדד, אנדלוסיה ואל-קודס. הוא נאבק למען עצמאותה של אירופה מן הח'ליפות ולמען חירויותיה הנתונות בסכנה. עוד לפני שסרטו "פיטנה" יצא להפצה, הוא קיבל סידרה של איומים על חייו. מוסלמים רבים במערב תומכים בו, אולם כלי נשקו העיקריים הם אומץ ליבו ונכונותו להתנגד אפילו לממשלתו שלו, הנכנעת בהדרגה ללחצי ה – OCI. אויביו של וילדרס מעמידים פנים כאילו הוא אישיות חסרת חשיבות, המצהירה
הצהרות "פרובוקטיביות" שנועדו להשגת פרסום בלבד. והרי אילו היה המניע שלו אינטרס אישי, היה הוא מיטיב להשיגו על-ידי חיזור אחר ה- OCI, כפי שעושים במודע או שלא במודע אירופים רבים – במקום לסכן את חירותו ואף את חייו.
- מאמר זה פורסם לראשונה ב-NRO - תרגומו העברי מובא באדיבות אתר ארגון "אנוכי"
