דוח העוני למחצית הראשונה של 2008, מצביע על 774,000 ילדים עניים ב-418,000 משפחות עניות. למעלה ממיליון ושש מאות אלף נפשות נמצאות מתחת לקו העוני. המסקנה, המצערת, היא כי המדינה נכשלה ביעדים שהציבה לעצמה לצמצם את העוני. נתונים אילו שהופיעו בעיתונות, הסעירו את דעת הקהל
ליום אחד, ב-25/1/2009, לפני פחות מחודשיים, וירדו מן הכותרות
מיד.
והנה, ב-2/2/2009, לפני כחודש וחצי, הגיעו לידיעת הציבור "נתונים מרנינים". מנכ"לית אחד הבנקים המרכזיים מרוויחה בשנה 9 מיליון ש"ח. מנכ"ל בבנק אחר 10.2 מיליון ש"ח ומנכ"ל בנק גדול אחר, נהנה משיא אמיתי בין עמיתיו מנהלי הבנקים: 17.6 מיליון ש"ח בשנה. בחברות הציבוריות בישראל, השכר גבוה אף יותר. כאן בלט נתון
מעניין: מנכ"ל אחת מחברות הדלק, מקבל שכר הגדול פי 784 משכר המינימום (מדובר בשנת 2007 ושכר המינימום היה אז 3,850 ש"ח). יו"ר דירקטוריון של חברה אחרת, מקבל שכר שהוא פי 398 משכר המינימום ויו"ר דירקטוריון אחר מקבל שכר פי 387 משכר המינימום. הייתכן?
המשבר הפיננסי החמור ביותר מאז שנות ה-30, הגידול באבטלה, עדיין לא משפיעים על שכרם של בכירי המשק. עלות שכר חודשית ב-2008, כולל שכר בסיס, בונוסים ושווי הטבה באופציות של מנכ"ל מכתשים אגן, למשל, כך פורסם, הוא מיליון ומאתיים ותשע עשר אלף ש"ח. מנכ"ל "סלקום": 910 אלף ש"ח ויו"ר ומנכ"ל אמפל פיתוח, 756 אלף ש"ח בחודש. מנכ"ל מכתשים אגן, אינו הזוכה המאושר היחיד במכתשים, הזוכה לשכר מדהים על-פי הפירסומים בעיתונות: כך גם הסמנכ"ל האחראי על פיתוח עסקי, היועצת המשפטית, סמנכ"ל מוצרים ומנכ"ל אזור אירופה במכתשים. הייתכן?
נעזוב לרגע קט את הפירוט של שכר המנהלים ונחזור לעניי ארצנו שבשנת 2008 נעשו עניים יותר. דוח העוני שהזכרנו, מציג כאן שתי עובדות עיקריות: העוני בקרב משפחות שהמפרנסים בהן עובדים, גדל, ואי השוויון הכללי בחברה מתרחב.
האם אנו, הישראלים, יכולים להסכים לפער זה הנוצר ממש נגד עינינו? האם 774,000 הילדים העניים, אינם צריכים להטריד יום ולילה, השכם והערב, את מנוחתנו?
מי זועק היום את זעקת עניי ישראל בכלל והילדים העניים בפרט? בסולם החברתי - הציבורי בישראל, נמצא רף העוני בשלבים נמוכים מאוד. ילד עני רעב, אינו מסעיר את דעת הקהל, אינו מזעזע אותה והתקשורת אינה מפנה אליו את הזרקורים וחודרת לעומק הבעיה החברתית בישראל. איבדנו, כנראה, את הסולידריות החברתית. יסודות החמלה, אפילו הרחמים, העזרה לזולת ואולי בגדול - אהבת האדם.
איזו תקווה נותרת לנו? איזה חזון נשאר לנו כחברה מתקדמת במדינה יהודית דמוקרטית כאשר אנו רואים את חלוקת המזון למשפחות נזקקות או את הנזקקים המגיעים לעמותות החסד והצדקה וביניהם קשישים וילדים? האם אנו מעלימים עיין מהנזקקים המבוגרים והצעירים, ביניהם קשישים רבים, הנוברים בפחי האשפה בסיום יום העבודה בשוק הכרמל או בשוק מחנה יהודה, או בשוק תלפיות? אומרים לי כי ראשי הבנקים כבר הפנימו את המצב ויימנעו השנה מחלוקת בונוסים. ראשי אחד הבנקים, הודיעו ברבים על קיצוץ 10% משכר חברי ההנהלה ו-5% נוספים משכר בכירי הבנק האחרים ובהם ראשי האגפים. האם נתונים אילו, חיוביים ככל שיישמעו, אינם בגדר "לעג לרש"?
ויש אבטלה בישראל. על-פי התחזיות היא תגדל השנה. על-פי הצפוי, הצמיחה השנה תהיה שלילית וענפי הייצוא יספגו מכה קשה. אנחנו מסתכלים בצער על עובדי "עוף העמק" שהנהלתם החליטה לסגור את המפעל, בימים הקרובים, ולפטר את 200 העובדים, ביניהם עובדים מסורים, מבוגרים, העובדים עשרות שנים במפעל. אנחנו שומעים את צעקות העובדים "לחם - עבודה" ויו"ר ההסתדרות במרחב העמקים אומר: "אני לא רואה מתי זה ייעצר, זה כמו צונאמי" והוא מתייחס לפועלים ממפעלים אחרים שמצבם אינו טוב יותר מפועלי "עוף העמק" וחלקם כבר קיבלו מכתבי פיטורים.
הנה, שימעו את ברכה שושן מעפולה, העובדת 37 שנים ב"עוף העמק" והיא זועקת: "נילחם על הפרנסה שלנו כמו שלביאה נלחמת על גוריה". ברכה שושן מפרנסת יחידה, אמרה שאינה יודעת מהיכן תשיג אוכל למשפחתה בפסח. "באיזה מדינה אנחנו חיים? לאף אחד לא איכפת מאיתנו". האם ניתן לעבור לסדר היום לאחר שמיעת זעקת כאב זו?
המדינה חייבת להתערב ביתר שאת בתחום החברתי ולהציב יעדים לצמצום מימדי העוני והפערים החברתיים. זו תהיה אחת המשימות המרכזיות של הממשלה החדשה שתקום ויש להחל בה כבר מתחילת דרכו של ראש הממשלה.
אין חולק שקיימות משימות חשובות ביותר בפני ראש הממשלה שייבחר, וכבר מראשית דרכו. קיימת סוגיית הביטחון הלאומי. קיימת סוגיית המשבר הכלכלי. יחד עם זאת, מדינה דמוקרטית מתקדמת, מדינת רווחה, אינה יכולה להישאר אטומה, מתעלמת, אולי הססנית וגוררת רגליים מפני מצוקת היחיד. לילדים עניים אין כיום בת קול. אין "לובי". הם, אולי, אינם מצטלמים יפה ואולי מטרידים בנוכחותם את מנוחת
השְבֵעים. הרשיתי לעצמי להפנות את תשומת ליבכם לסוגייה חברתית סוציו-אקונומית זו, כי היא בנפשה של האומה.
מבקר המדינה אינו חלק מן הרשות המחוקקת. אינו חלק מן הרשות המבצעת. בוודאי שלא מן הרשות השופטת. מבקר המדינה עוסק, על-פי חוקי הביקורת של מדינת ישראל ובראשם חוק יסוד מבקר המדינה, בבחינת חוקיות הפעולות, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחיסכון של הגופים המבוקרים וכל עניין אחר שיראה בו צורך. המבקר אינו קובע את המדיניות הכלכלית של הממשלה, אך הוא רשאי לבחון אותה על-פי אמות המידה שתחם לו החוק. הוא אינו קובע את המדיניות כלפי השכבות החלשות, העניות, ובתוכם הילדים הגדלים בעוני משווע, אך הוא רשאי לבחון מדיניות זו. כאן מצויה שליחותו הציבורית לקיים את בדיקותיו ב"זמן אמת", בשקיפות, במקצועיות ביקורתית, ביושר, בהגינות וללא משוא פנים. אם ראשי הפירמידה הממשלתית חטאו בעיוורון ובקהות חושים, חובה עליו להתריע על כך, להרים את קולו באמצעים המצויים בידיו, גם אם הם מצומצמים. גם אם הם אינם אפקטיביים מספיק; גם אם השלטון, המבוקרים, אינם חוסכים לעיתים במאמצים לקעקע את הביקורת, תסכימו איתי, היום, כי הם נכשלו כישלון מלא וחרוץ בניסיונותיהם.
הממשלה החדשה שתקום, תעמוד בפני אתגרים רבים מאוד. אתגרים קשים ומסובכים. מאידך, אסור שהנושאים החברתיים, הנוגעים בעיקרם לשכבות החלשות בחברה, לא יימצאו את מקומם בקידמת סדר היום בדיוני הממשלה העתידה. חייבים להתעלם מחילוקי הדעות הלגיטימיים הקיימים בקרבנו, מהשקפות עולם המלוות אותנו מימים ימימה, מהלבטים, מהאכזבות, מהתקוות שלא הוגשמו. נשלב ידיים למטרה קדושה אחת והיא חיזוקה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית שיוויונית, יישרת דרך, טהורת מידות, שערכי החמלה והעזרה לזולת הם עדיין נר לרגליה; מדינה שרואה לנגד עיניה את מצוקת היחיד, העני, המובטל, ואינה אטומה למצוקה זו.
