אם חשבנו שראינו כבר הכול בפוליטיקה הישראלית, הוכיח אהוד ברק כי אפשר לשלוף עוד שפנים מהשרוול. הניסיון שלו לאנוס את מפלגתו להצטרף לממשלת נתניהו ומינוי צוות אישי לניהול מו"מ קואליציוני שאמור להסתיים ביממה - מו"מ עליו נוהגים לשבת אצלנו לפחות ארבעה שבועות - הוא ככל הנראה המהלך שיהפוך ברבות הימים לציון דרך בפוליטיקה הישראלית, לא כל כך בשל חדשנותו אלא יותר בשל הדרך והאמצעים שהושקעו בו.
במקרים כגון אלה נוהגים בדרך כלל לדבר בקלישאות על חסר תקדים, שלא היה כדבר הזה, על שבירת כל הכללים וכל הכלים. אלא שבמקרה זה הקלישאות ממשיות. אהוד ברק לא רק שלא תרם לדימוי הציבורי השפוף שלו ממילא, אלא שהוא הוכיח כי הרקב במסדרונות הפוליטיקה הישראלית יוצר ריחות המבריחים ממנה רבים וטובים. בעתיד, כאשר שוב ידברו מדוע אחוז המצביעים יורד בהתמדה ומדוע הדירוג של הפוליטיקה הוא בתחתית, טוב יהיה להזכיר כי את הנעשה בימים אלה במפלגת העבודה.
אם אהוד ברק רוצה להיאחז באילן גבוה - אז למעט ניהול מו"מ קואליציוני בלא אישור מוסדות המפלגה תוך מגמה לסיימו מהיום למחר - הוא יכול להזכיר את שמעון פרס אשר פעל ב-2001 באותה דרך כאשר דחף את מפלגתו לממשלתו הראשונה של אריק שרון. גם פרס דיבר אז בגרון ניחר על כך שהמצב קשה וצריך לשמוע את העם הרוצה ממשלת אחדות. נו, ומה יצא לפרס ולמפלגת העבודה מהמהלך הזה? גורנישט מיט גורנישט (כלום עם שום דבר) כפי שאומר הפתגם ביידיש. פרס הגדיל לעשות כאשר פרש בכלל מהמפלגה לאחר שהפסיד במאבק על הנהגתה - מעשה שנוטים היום להשכיח בעודו יושב במשכן הנשיא - ואילו מפלגת העבודה הלכה מדחי אל דחי. מכאן שהדיבורים על ההכרח להקים ממשלת אחדות בימים קשים אלה הם מסחור מגושם של סחורה ישנה.
ועוד עניין אחד: כל מי שתומכים במהלך שלו גורסים כי אהוד ברק צריך "בעת הזו" להישאר במשרד הביטחון, כי הוא המתאים ביותר לנוכח הסכנות והאיומים המונחים לפתחנו. אחרי שקוראים, שומעים ורואים את זה, צריך לשואל האם אלמן ישראל והאם כבר לא נכונה התובנה האוניברסלית כי בתי הקברות מלאים במי שלא היה להם תחליף? כאשר בן-גוריון פרש סופית ב-1963 היו רבים בישראל שבאמת ובתמים תהו מה יהיה עכשיו. וכאשר מנחם בגין הודיע, 20 שנים מאוחר יותר, בקול עייף שאיננו יכול יותר, עטף הלם את ראשי הליכוד.
היום אין כבר מנהיגים מסוגם שסוגדים למוצא פיהם ומעשה ידיהם. בין אם המהלך של ברק יצליח ובין שלא, הנזק למפלגת העבודה הוא בלתי הפיך. זו הפעם הראשונה שמנהיג המפלגה "לא סופר אותה" בבואו להפר את כל ההבטחות שהבטיח לפני ואחרי הבחירות לכנסת. ההתכנסות של הוועידה היום היא זירת ויכוח שאין להימנע ממנה. אלא שבזירה זו יש למתנגדים לברק הזדמנות מצוינת להוכיח כי הם לא רק טובים בלקונן על מר גורלה של המפלגה בהנהגת ברק, אלא הם מוכשרים גם לפעול ויכולים להניף את נס המרד נגדו. כאשר נוצר חוסר אמון בין הראש והגוף בארגון מסודר, צבאי או אזרחי, המסקנה היא אחת: להיפרד וכמה שיותר מהר. זו השעה של מפלגת העבודה הישראלית.
