מהותה של דמוקרטיה יחסית הינה הקמת פרלמנט ובו ייצוג יחסי לכמות הקולות שקיבלה כל מפלגה שהתמודדה בבחירות. מכיוון שלשם הקמת הממשלה נדרש רוב בכנסת - על מספר מפלגות להתאחד, למצוא את המכנה המשותף, וליצור את מה שנקרא קואליציה. מכנה משותף כזה מהוה לכל אחת מהמפלגות המשתתפות פשרה בין הרצוי למצוי.
להקמת הקואליציה שני מרכיבים: מציאת מכנה משותף אידיאולוגי, וחלוקת האחריות הביצועית, כלומר תפקידי שרים בממשלה. דיונים על חלוקת משאבים כספיים שייכים לחלק האידיאולוגי, בניגוד לאמירות הציניות, שהרי תקציבים הם הדלק ליישום אידיאולוגיות בתחום חברה וכלכלה. אין בדיונים אלו ובהישגים של המפלגות השונות משום סחיטה אלא תהליך של התאמת תקציב המדינה לאידיאולוגיות, במבנה החדש של חלוקת הכוחות בכנסת. זהו הליך טבעי בדמוקרטיה המתנהלת בשיטה היחסית.
סחיטה קיימת כאשר הוצאה בתקציב מוגדרת שלא לטובת קידום אידיאל לכלל החברה, אלא כאשר הכסף ניתן במישרין לקבוצת המצביעים של מפלגה ספציפית. תקציב לישיבות הינו "כספים ייחודיים" כאשר תקציב לאוניברסיטאות הינו לגיטימי, ומדוע? תקציב הישיבות מוזרם לישיבות לפי הזיהוי הפוליטי שלהן והכסף מיועד במלואו רק למצביעי אותה מפלגה. לעומת זאת, אוניברסיטה וסטודנטים אינם מזוהים עם מפלגה מסוימת, כך שאין קשר ישיר בין הנהנה מהתקציב והמפלגה שדרשה אותו.
יהדות התורה ושס לוקחות את הכסף אל מחוץ למערכת הממלכתית, להיות מנוהל על ידיהן ולטובת המצביעים שלהן, ללא קריטריונים, ללא שוויון בפני החוק, וללא פיקוח. לכן משפטו של יוסי אחימאיר: "'העבודה'? - אין היא מבחינה זו שונה מ'יהדות התורה' או שס, שאותן אוהבים להשמיץ דרך קבע כסחטניות שדואגות אך ורק לאינטרסים הצרים שלהן ולא לטובת המדינה." – הינו שגוי מיסודו. איני מכיר ישיבות של 'העבודה' וגם זרם חינוך עובדים פורק עם הקמת המדינה. אין לעבודה מערכות חינוך או רווחה שהיא מנהלת מחוץ למערכת הממלכתית, וכל דרישותיה הינן לתקצוב נושאים ע"פ האידיאולוגיה שלה בתוך המערכת הממלכתית.
מאמרו של יוסי אחימאיר מצביע על אי הבנה בסיסית של המערכת הדמוקרטית. הריבונות לא הופקדה בבלעדיות בידי המפלגה הגדולה ה"נסחטת" ע"י מפלגות קטנות להן היא זקוקה כדי להגיע לרוב. הריבונות, עד לבחירות הבאות, הופקדה בידי הכנסת ועליה למצוא רוב עם מכנה משותף על-מנת לתפקד. זהו תהליך הרכבת הקואליציה וזה אינו הליך שלילי אלא הליך טבעי ונדרש. לא הייתי רוצה לגור במדינה בה למפלגה אחת רוב מוחלט בפרלמנט, שהרי זה אינו דמוקרטיה אלא מצב של "דיקטטורה של הרוב" בו 51% מהעם שולט בפרלמנט ללא צורך להתחשב בקבוצות אוכלוסיה המיוצגות ע"י מפלגות אחרות.
הבעיה בתהליך זה הינו שמפלגות שאינן מאמינות כלל בדמוקרטיה הן שותפות לו, ומנצלות אותו בציניות לסחיטת כספים ייחודיים, ואלו הן המפלגות החרדיות.
מאמרו של יוסי אחימאיר רק מזיק לדמוקרטיה ומשרת את המפלגות החרדיות בטענתן ללגיטימציה של סחיטתן בטענה כי כולם עושים זאת, בעוד שאין זה כך: "הבוחר אשם בסחטנות המפלגות. הרוב שהקנה הבוחר בזו הפעם למפלגה שביוקרתה הוא רצה, לא היה בסדר גדול כזה שיצמצם למינימום את מספר השותפות לקואליציה, יקטין את מימדי הסחיטה ויבטיח את שלום קופת המדינה".
הבוחר לעולם אינו אשם בכלום, הבוחר אמר את דברו. אם זה יתורגם לבניית תקציב מייצג וצודק או לחלוקת "כספים ייחודיים" למפלגות שאינן ציוניות ודמוקרטיות - זה תלוי רק בפוליטיקאים, אם יהיו מדינאים או סתם עסקנים.