שופטת בית המשפט העליון (בדימ.), דליה דורנר, עלתה מאיסטנבול לארץ בגיל 10. היא למדה משפטים ב"בית ספר הגבוה למשפט וכלכלה" בתל אביב, ולאחר מכן באוניברסיטה העברית. היא פנתה לפרקליטות הצבאית ובין השאר הייתה הסניגורית הצבאית הראשית ומשנת 1974 כיהנה בתפקיד שופטת בית הדין הצבאי לערעורים, תפקיד שהקנה לה דרגת אלוף משנה. עם פרישתה מן הצבא כיהנה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ואח"כ בירושלים (בין היתר ישבה בהרכב אשר הרשיע את איוון האיום). בשנת 1994 מונתה דורנר לבית המשפט העליון. היא נודעה כפרשנית מרחיבה של חוקי היסוד ושל ההגנות המשפטיות על זכויות האדם. בשנת 2006 נבחרה דורנר לתפקיד נשיאת מועצת העיתונות הישראלית.
פרטים אלו עולים מתוך ראיון אשר קיימו שימי קדוש ואפרים דה-האס עם שופטת בית המשפט (בדימ.) דליה דורנר, וזאת במסגרת סדרת ראיונות עם שופטי-בית המשפט העליון (בדימ.), סדרה אשר פורסמה בגיליון מיוחד,
"תשעה מן העליון", של כתב העת 'עלי משפט'. כמו שופטים אחרים שהתראיינו בסדרה זו (
שמגר,
ברק,
זמיר,
חשין,
טל) גם היא נדרשת לשאלת מיליון הדולר, השפיטות.
דורנר מדגישה כי מתנגדי השפיטות הגדולים ביותר קבלו על בית המשפט העליון כי לא ביטל את ההינתקות, מה שמעיד כי הגם שמתנגדי השפיטות גורסים לאי-ניטרליות של בית המשפט העליון, הם היו רוצים לראות שפיטות, כאשר זה מתאים להם.
למרות מה שנחזה בשנים האחרונות ככירסום האמון בבית המשפט העליון, דורנר מציינת כי עצם העתירות והפניות הרבות לבית המשפט העליון (גם מצד מבקריו הצעקניים ביותר - ע.ב.) מעידה על אמון הציבור בבית המשפט.
לדורנר חשובה ההגנה על זכויות הפרט, מעבר לרטוריקה. על כן, בעתירת הורים לילדי תסמונת דאון חייבה את הממשלה להקצות כ-120 מיליון שקל מתקציב החינוך לצורך קיום הצו שניתן בעתירה. הכנסת, לדבריה,
מחתה על כך שבג"צ חייב אותה לקיים חוק שהיא חוקקה.
היא מתנגדת לגישת ברק אשר מקנה פירוש מרחיב לזכות. היא מעדיפה ליתן פירוש מצמצם לזכות, אך
לדאוג לקיומה. כמו
זמיר, אשר במשך כל הראיון עימו הזים בעובדות את המיתוסים אודות "הפרוטוקולים של בית המשפט העליון", כך גם דורנר: היא מציינת כי "השופטים הכי אקטיביסטים היו השופטים משנות החמישים, שעל בסיס הכרזת העצמאות בלבד הנחילו לנו את זכויות האדם".
היא מציינת בסיפוק רב את כוחו המרתיע של בג"צ. לא פעם עותר עותר לבג"צ, ורק לאחר שהגיש עתירתו הרשות השלטונית נענית למבוקשו. יש ולא מגיעים כלל לידי כך היות שהרשות השלטונית מראש בוחנת את החלטתה במשקפי בג"צ.
עם זאת, היא מדגישה, "בג"צ אינו מנהל את המדינה, רק מעביר עליה ביקורת שיפוטית". בניגוד לתדמית ולפיה בית המשפט מורכב מעור אחד היא מדגישה כי מדובר ב"תזמורת של סוליסטים".
היא סבורה שאחת ההחלטות הנכונות הייתה לפתוח את שערי בית המשפט "בפני ארגונים ועמותות ציבוריות, ולא רק בפני אלה שתובעים תביעה אישית". היא מגלה הערכה רבה לשופטים בעלי השכלה תורנית בהרכב בית המשפט. היא מציינת כי מתמחה בעל השכלה תורנית סייע לה בכתיבת פסק הדין בעניין
בג"צ 1514/01 גור ראיה נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פ"ד נה(4) 267.
בניגוד לתדמית של "בג"צ האנטי דתי" היא מציינת כי "כשמוגש בג"צ בענייני דת ומדינה, נשיא בית המשפט העליון משתדל לשבץ שופטים שומרי מסורת להרכב".