"אם דאעש הוא תוצאה של וואקום משילותי, צריך לטפל בוואקום הזה וליישם את הריבונות הישראלית בכל מקום". כך אומר (יום ב', 18.1.16) נשיא המדינה, ראובן ריבלין, בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי.
ריבלין הדגיש: "דאעש כבר כאן וזה לא סוד. אני לא מדבר על גבולות המדינה אלא בתוכה. מחקרים, מעצרים ועדויות מצביעים בבירור על אהדה גוברת והולכת והצטרפות לדאעש של ערביי ישראל.
"בשנים האחרונות ישנה הקצנה גדולה מאוד בחלק מהישובים של ערביי ישראל. מקומות וקבוצות שזוהו כחילוניים, מושפעים מרעיונות קיצוניים. בעצרות מונפים דגלים שחורים. ברשתות החברתיות ישנה הזדהות עם המדינה האיסלאמית, ויותר ויותר גורמים מתונים מרגישים מאוימים ושהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם".
ריבלין ציין, כי ההתמודדות עם דאעש אינה ייחודית לישראל, שכן האידיאולוגיה של הארגון מהלכת קסם על צעירים מוסלמים כניגוד לרעיון הלאומי. "הח'ליפות האיסלאמית חותרת תחת הלאומיות תוך התקפתה וערעורה. דאעש מציע תפיסה גלובלית, זהות דתית שאינו מוגבלת לדת ולאתניות. הרוע של דאעש הוא אלטרואיסטי. רוע שנעשה בשם מטרה גדולה, מקודשת ולמענה".
ריבלין יצא נגד "הגינויים המאולצים של המנהיגות הערבית, המצביעים על מידה של פחדנות. חמורים מכך הם הקולות המאשימים את הכיבוש כמוקד כל החוליים. הם אות קלון לחברה שזקוקה לקול ברור. באירופה אין כיבוש, אך דאעש כובש לבבות ואחיזה".
עם זאת, ריבלין סבור שהאחריות המרכזית מוטלת על המדינה. "הפתרון אינו בהפקרת הציבור הערבי מול האיום של דאעש. קודם כל דאעש ניזון מהוואקום. ככל שהמדינה תתרחק מלקיחת אחריות ותמשוך את ידיה, הסלפים והג'יהאדיסטים ימלאו את החלל. עבורם זאת תהיה עוד הוכחה לכישלון מדינת הלאום. הילדים הפלשתינים רואים בדאעש הזדמנות בתהילה, בשל חוסר ההזדמנויות והתסכול שלהם.
"אנו נמצאים בנקודת זמן אסטרטגית. החברה הערבית רוצה לראות את המדינה לוקחת אחריות גם על הציבור הערבי. היא רוצה את טיפול המדינה באלימות, בנשק הבלתי-חוקי ובסמים. הוקמו ועדות, אך ישנה תחושה של אין דין ואין דיין שמורגשת בעיקר בעשור האחרון.
אם דאעש הוא תוצאה של וואקום, זה מהותי וחיוני שמדינת ישראל תציב אלטרנטיבה שלא מפחדת מזהות פלשתינית עצמאית, ולא מקבלת דה-לגיטימצציה של מדינת ישראל וחבירה לאויביה. אנחנו חייבים לחשוב איך אנחנו מציעים להם חלום, תקווה ואמונה שכל אחד ואחת מהם יכולים להצליח במדינת ישראל", סיים. "אנחנו חייבים לבסס אמון בין הציבור היהודי והערבי, בין הציבור הערבי למערכת הציבורית, וזה מחייב השקעה, מוכנות ומחויבות".
